ילקוט הכזבים של השמאל הישראלי

את נס ההקצנה, לפחות באשר לאופייה היהודי של ישראל, נושאים דווקא קברניטיו, משכיליו ונציגיו של הציבור הערבי. אם בקרב הציבור הערבי עדיין ניכרים שוליים של השלמה עם מה שההיסטוריה, בעיקר של 48', כפתה עליו, הנהגתו ואנשי הרוח שלו נמנעים מלהסכים ולו לטריוויאלי שבמאפייניה היהודיים של המדינה.

כשנדרשו מוזמני "המכון הישראלי לדמוקרטיה" לפני יותר משלוש שנים לסכם כמעט עשור של דיונים על ניסוח אמנה של חיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל, התקשו גם האופטימיים מבין היהודים לגייס מילים אחרות מ"דכדוך", "פערים שאינם ניתנים לגישור", או "מרחק עצום בין הצדדים". למותר לציין, שהכבודה שישבה על המדוכה מהצד היהודי לא הייתה בדיוק על טהרת אנשי "האיחוד הלאומי", כפי שזו מהצד הערבי לא נבחרה בקרב פרנסיה של תנועת "בני הכפר". מי שניצחו על המלאכה היו מבחר מתונים משני הצדדים, שהיטיבו להעלות חרס בידם, ולא להגיע להסכמה ולו בסוגייה מהותית אחת מאלה שנדונו שם. למַנחת האירוע לא נותר אלא לסכם את כישלון המפגש ברוח נכאים: "קשה לי להעלות על הדעת היכן במקום אחר זה כן יכול להצליח".

בד-בבד, החלו הארגונים "עדאלה", "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" ו"ועד ראשי הרשויות הערביות" לפרסם את מסמך החזון של ערביי ישראל, שבין השאר קובע כי "ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית, שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".

על "הסיבות ההיסטוריות" להתהוותה של מדינת ישראל הוסיפו 40 מנסחי המסמך שלל תביעות, ובהן שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב-תרבותית, מתן אפשרות לחזרתם של הפליטים הפלשתינים לישראל תוך קבלת אזרחות מלאה, נסיגה של ישראל לגבולות 67' ועקירת כל ההתנחלויות, והענקת אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של מי שיינשא לאזרח ישראלי. את התביעות הללו הגדיר ד"ר אסאד גנאם מאוניברסיטת חיפה כ"דרישות מינימום" - גם הוא, למותר לציין, אינו משתייך לחזית הסירוב הערבית-ישראלית.

כשהפלשתינים וערביי ישראל משיחים לפרקים על "מעשי הנבלה שעשו הציונים לנו ולאבותינו", הם מכוונים, ישירות או בעקיפין, להכרח שבהשבת "מלוא הגזילה" לבעליה, ויהודה ושומרון כמובן אינם "מלוא הגזלה". הנכבה היא נדבך אינטגרלי בזיכרונם הקולקטיבי, ואצל רבים מאנשי הרוח שבהם היא עדיין ביטוי חי ומזוויע ל"פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות", ועל כן ללא "תיקון העוול ההיסטורי", כמו שהם מכנים אותו, "לא יקום ולא יהיה קץ הסכסוך".

כך, ילקוט הכזבים של השמאל הישראלי ושל תומכיו הפריפריאליים המתחדשים מעת לעת ימשיך לשעתק את "הגילוי" המרעיש, כי חזרה לגבולות 67' והקמת מדינה פלשתינית יביאו אותנו למנוחה ולנחלה ולקץ הסכסוך, ולהשתיק את הסוד הידוע, שתיאבונה של הלאומיות הפלשתינית משני עברי הקו הירוק גדול בהרבה משטחי יהודה, שומרון ועזה.