בפרשת השבוע שלנו, וָאֵרָא, מסופר על שבע המכות הראשונות מבין עשר מכות מצרים, שבסופן הם נאלצו לשלח את בני ישראל לחופשי. לכאורה, מדובר בתיאור של אירועים היסטוריים כדי שנדע מה היה התהליך שבסופו יצאנו ממצרים, אבל בפרשה יש כמה עניינים, ובעיקר דגשים, שאינם מתיישבים עם האפשרות שמדובר בסיפור היסטורי גרידא. הנה למשל פתיחת הפרשה (שמות ו'): [ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. [ג] וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. איך זה קשור לאירועים ההיסטוריים המסופרים בפרשה? לכאורה לא קשור.

הנה עוד קטע מההמשך: [ו] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. [ז] וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. מוטיב הידיעה (או המודעות) חוזר בשני הציטוטים שהבאנו; ביחס לאבות נאמר: וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם וביחס לבני ישראל של אותו דור וממנו ואילך: וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כלומר, למכות מצרים - שכדי לבצע אותן נאלץ כביכול הקב"ה להפגין את כוחו בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, הייתה מטרה חינוכית תודעתית, להחדיר את המודעות שהקב"ה מנהל את העולם. ומטרה זו לא הייתה מוגבלת לבני ישראל - שאנחנו נדע שיש מנהיג לעולם, גם פרעה והמצרים נדרשו להגיע למודעות זו, כפי שרואים כמה פעמים בפרשה.

יוצא אם כן שלמכות מצרים הייתה תכלית חינוכית מוצהרת והתכלית הזאת נאמרה לפרעה שוב ושוב. השאלה היא, מה אומרת עובדה זו לאדם בכלל ולפרעה בפרט, האם העובדה שה' יתברך מנהל את העולם מחייבת אותו למשהו? ואם כן, באיזה רובד של חייו, ברובד המעשי? הרעיוני? האם זה אומר שהאדם מאבד את העצמאות שלו? לפני שננסה להשיב על כך, נתבונן באירועי המפגש שהתקיים בין משה ואהרון לפרעה מלך מצרים, מפגש שמהווה הקדמה למכות מצרים (פרק ז'): [ח] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ט] כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין.

בפרשה הקודמת (פרק ד') קראנו שכדי לאמת את נבואת משה אל בני ישראל, אותו מטה נהפך לנחש, מדוע כאן, במפגש עם פרעה, עליו ליהפך לתנין? ובכן, בני ישראל אולי נתפסו לטעות במחשבה שלכוחות השליליים בעולם, כוחות שהשורש שלהם טמון בנחש הקדמוני, ההוא שפיתה את חוה בגן עדן, יש איזה כוח עצמאי והם עלולים להזיק. המטה שנהפך לנחש וחוזר להיות מטה בידי משה שליח ה', מבהיר להם שהכל נעשה אך ורק ברצון ה'. שגם הכוחות השליליים בעולם כפופים לרצון העליון ואין להם שום כוח משלהם. לעומת זאת, פרעה אינו מכיר כלל בכוחות שהם עליונים ממנו. הוא האליל את עצמו ובחר לעצמו סמל רב עוצמה, תנין. את הסמל הזה אמורה לבטל הפעולה הבאה: [י] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.

נו, וזה שיכנע את פרעה? לא ממש: [יא] וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. פרעה מתייחס למופת הזה כאל הוקוס פוקוס מצוי. משהו שהוא עצמו והחרטומים שלו אלופים בו. מה הבעיה להפוך מטה לנחש? הם עושים זאת בקלות. נשים לב שלא מדובר כאן במקל, מדובר במטה. במקומות אחרים הוא מכונה מטה האלקים (פרק ד'): וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹקִים, בְּיָדוֹ. וכן (פרק י"ז): מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים, בְּיָדִי. מטה זה מלשון 'הטיה', הוא אמור להניע - קודם את בני ישראל ואחר כך את פרעה - להטות עצמם לדרך הנכונה; הטיה שמתחילה במודעות שהקב"ה מנהל את העולם, וגם מה שנראה רע - אינו יכול להתקיים בניגוד לרצונו.

חרטומי מצרים מפגינים את יכולתם להפוך מטה לתנין: [יב] וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; ובכך הם מכריזים שיש להם כוחות משלהם, שעל כן אינם כפופים לאותו כוח עליון שבשמו מדברים משה ואהרון. עובדה, גם המטות שלהם נהפכו לתנינים, ולא מטה אחד בלבד כמו מטה אהרון. נו, איך מוכיחים להם את ההפך? אפשר להוכיח את ההפך? אפשר, ודאי שאפשר: וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. המפרשים עומדים על כך שרק לאחר שחזר להיות מטה, הוא בלע את מטותם, וזו הוכחה ניצחת לעוצמתו של הכוח האלוקי מול אפסותם של הכוחות השליליים. השאלה היא רק אם ההוכחה יכולה לעזור במשהו, אם פרעה וחרטומיו ישתכנעו מההוכחה הזאת וישחררו את בני ישראל כנדרש מהם.

מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים - המשכת החיות מלמעלה למטה

מאות שנים נמשך שיעבוד בני ישראל במצרים. משה ואהרון כבר לא היו ילדים כשנשלחו אל פרעה, [ז] וּמֹשֶׁה, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה--בְּדַבְּרָם, אֶל-פַּרְעֹה. והם לא הכירו מצב אחר. ככל שזכרו את עצמם - בני ישראל היו משועבדים למצרים. והשיעבוד היה כזה שלא ניתן להשתחרר ממנו בדרך הטבע, מרידת עבדים או משהו, כי המצרים הקפידו על פיקוח הדוק ביותר כך שלא היה שום סיכוי שיתחולל שינוי. יותר מזה, עצם העלאת הרעיון לשיחרור העבדים בפני פרעה - הביא מיידית להחרפת השיעבוד והידוק הפיקוח על העבדים, כפי שקראנו בסוף הפרשה הקודמת ומוזכר גם בפרשה שלנו: [ט] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

בנסיבות אלו, רק טבעי שאפילו אישיות נעלית כמשה רבינו, תחוש מצוקה ואפילו חרדה מפני מה שקורה לבני עמו כתוצאה מהשליחות שהוטלה עליו. לכן הוא בא בטענות אל הקב"ה על שתהליך הגאולה אינו מהיר מספיק, ככתוב בסוף הפרשה הקודמת, וה' עונה לו בפסוקים הראשונים של הפרשה שציטטנו לעיל. נקודת הרעיון של תשובת ה' היא שמדובר בתהליך היסטורי שהחל באברהם, אבינו הראשון, נמשך ביצחק ויעקב ועתה הוא מגיע לשיאו/סיומו בידי משה. מה שנדרש מהדורות הקודמים, מאברהם דרך יצחק, יעקב, לוי, קהת ועד עמרם אבי משה, היה רק לדבוק חזק באמונתם בה'. היו להם קשיים, בכל דור הקשיים שלו, אבל בימיהם עדיין לא הגיע הזמן למהפכה היסטורית, להתגלות מלכות ה' בעולם לעין כל, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

עד עתה ה' התגלה בשמות שונים, בְּאֵל שַׁדָּי, אלוקים, אבל לא בשם הוי'ה. כלומר, מה שנראה זה שהעולם מתנהל לו על-פי טבע בלי שום התערבות מלמעלה. התגלות שם הוי'ה פירושה שניתן לזהות את המעורבות הפעילה של הבורא יתברך בניהול העולם, כולל בדרך של שבירת חוקי הטבע בעת שהוא מוצא לנכון. וכדי שזה יקרה, צריכים גם הכוחות השליליים להודות שה' הוא האלוקים. מצרים הייתה מרכז הכפירה בה'. כעת - אומר הקב"ה למשה - הגיע הזמן ששם הוי'ה יתגלה בעולם. וכדי שזה יקרה, חייבים להוציא את בני ישראל ממצרים וזו השליחות שהטלתי עליך.

בדרך הטבע, בני ישראל משועבדים למצרים ואין מה לעשות, אבל עם ישראל אמור להתייצב למרגלות הר סיני ולקבל עליו שם את מלכות הוי'ה. המצרים מונעים מבני ישראל למלא את יעודם? מסרבים לשחרר אותם? טוענים שהם בעלי הבית על העולם? אתה, משה, תשבור את העקשנות המצרית, תוציא את בני ישראל ממצרים ותביא אותם אל הר סיני כדי שיקבלו שם את התורה. ומראש תודיע להם שהתכלית היא: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. הידיעה הזאת אינה אמורה להיות מידע עובדתי בלבד, אלא מודעות לעובדה שה' יתברך שהוא כל יכול, בחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים תוך כדי שהוא מכה אותם מכות קשות. ומכוח עובדה זו, מכוח העובדה שהוציא אותנו מעבדות לחירות, מכוח זה הוא המלך שלנו.

פרעה מבין היטב את המסר שמעבירים לו משה ואהרון. מטה אהרון בולע את המטות של חרטומיו והוא מבין היטב מה זה אומר, אבל הוא מתעקש. [יג] וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. כנראה לא העלה בדעתו כיצד יכול לפגוע בו, אותו הוי'ה שבשמו מדברים משה ואהרון. למשה זהו מצב מתסכל ביותר, שכן אחרי הוכחה כל כך חותכת שהכוח האמיתי היחיד הוא כוחו של ה' יתברך, מה עוד אפשר לעשות כדי לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל. ואיך אפשר להבין את המנגנון הנפשי של הפרעה הזה? הוא הרי לא אידיוט, אז למה הוא לא משתכנע מההוכחה הנ"ל?! אבל הקב"ה מספק את ההסבר במלים ספורות: [יד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. יש מצב, לא עלינו, שהלב מתפקד על תקן של כבד, חסר רגישות ואינו ניתן לשיכנוע כלל.

כאמור, פרעה אינו אידיוט. הוא אפילו חכם גדול. רק הבעיה שלו היא שהוא נעול בהשקפת עולם המבוססת על הנחות יסוד שאינן עומדות לבחינה מזמן לזמן. כך קורה שגם כאשר הכל מתפרק לו מול העיניים, הוא ממשיך לדבוק בעמדות הישנות ומסרב לפקוח את עיניו כדי לראות שהעולם השתנה. ולא משנה שאותן עמדות ישנות הן פרי דמיונו הפורה, הוא בטוח שהוא ורק הוא אוחז באמת, וכל דעה אחרת היא מופרכת מעצם היותה מנוגדת לדעתו. ואם מישהו מזהה בתיאור הנ"ל איזו דמות מוכרת מהפוליטיקה של ימינו, הוא כנראה צודק. הגיע הזמן שנפקח את העיניים כדי לראות שהעולם השתנה. הוא כבר מזמן מוכן להודות שה' הוא האלוקים.