מובארק מפשיל שרוולים

מאז ומתמיד ראה מובארק בשלילה את התחזקות חמאס, העלולה להעמיד בסכנה את יציבות המשטר המצרי. לדעתו, יש לחסל את שלטון חמאס – פשוטו כמשמעו. אלא שידיו כבולות, בשל הקשר העמוק בין חמאס לתנועת האם שלו, האחים המוסלמים במצרים, אשר פעולה נגד חמאס עלולה להוציא את אנשיה לרחובות בהפגנות ובפעולות נגד השלטון. לכן החליט מובארק כבר לפני שנים לנקוט דרך עקיפה, מעין מזימה: לאפשר לחמאס להתחזק ולהתחמש ולהפנות את נשקו נגד ישראל, ואז – להמתין שישראל תחסל את חמאס עבורו.

כך הוא יוצא נקי ואפילו צדיק, על שאיפשר לחמאס להתעצם, ומשיג שתי מטרות: חיסול חמאס מצד אחד, ו"ניקיון" מאשמת החיסול. המחיר שמובארק שילם תמורת המזימה היה פעוט: מורת-רוח ישראלית, שמעולם לא התדרדרה לניתוק יחסים, ומורת-רוח אמריקנית, שאף פעם לא הגיעה לרמת איום על סיוע החוץ. מובארק ידע שלישראל ולארה"ב אין אלטרנטיבה שלטונית במצרים, וכי שתיהן יודעות, שאם הוא ייפול עלולים "האחים המוסלמים" לרשת אותו. לכן הלחץ הישראלי והאמריקני לעצירת ההברחות לא הועיל, והמזימה המצרית לחיזוק חמאס ולחיסולו מידי ישראל – נמשכה.

התוכנית הייתה מבריקה, אך הביצוע היה לקוי, לא מצד מצרים אלא דווקא מצד ישראל. זו הבליגה על ירי הקסאמים במשך שמונה שנים ארוכות, ועד יוני 2007 ציפתה שארגוני הביטחון של הרשות יעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. אלא שאלה נכשלו, וחמאס טיפל בהם בלי בג"צ ובלי בצלם. מאז שחמאס השתלט על הרצועה והקים בה את מדינתו, הבין מובארק שקסאמים בלבד לא יעוררו את ישראל, והחל לאפשר לחמאס להגביר את מינון ההברחות. מספר המנהרות גדל מעבר לאלף, ודרכן הוברחו כלי נשק "שוברי איזון", כולל רקטות גראד תקניות. העובדה שהנשק הגיע מאירן הייתה לצנינים בעיני מובארק, אבל הוא סמך על המעורבות האירנית שתוציא את ישראל משלוותה ותגרום לה לפעול סוף סוף "עבורו" לחיסול חמאס.

ואז הגיע מבצע "עופרת יצוקה". מובארק נמנע מלגנות את ישראל, כי היא החלה לבצע בדיוק את מה שהוא תכנן עבורה, וזכה עקב כך לביקורת נוקבת, הן מבחוץ – בעיקר מחסן נסראללה, שקרא להמוני מצרים לסלק את מובארק מארמונו, והן מבפנים – מ"האחים המוסלמים", שניסו לארגן הפגנות המוניות ברחבי מצרים נגד מובארק ותמיכתו בישראל. אפילו השלטון האיסלאמי של טורקיה גינה בעקיפין את מובארק. אך אסונו של מובארק אירע ב-19 בינואר 2009, כשישראל החליטה להוציא את כוחותיה מהרצועה, יום לפני כניסת אובמה לבית הלבן, והשאירה שם את שלטון חמאס, מדמם אך נחוש, פצוע אבל גאה. כיוון שישראל לא ביצעה את התפקיד שהועיד לה מובארק, הוא ביקש להכניס בה "התאמות".

המכה השנייה על תוכניתו של מובארק הייתה דוח גולדסטון, שסירס את יכולתה של ישראל לפעול באמת נגד חמאס, והנחית מכת מוות על תוכניתו הזדונית. מובארק תופס כיום את ישראל, לאחר דוח גולדסטון, כשור חסר אונים שקרניו נוסרו בהקשר של עזה, ואשר הותיר אותו עם הבעיה ששמה מדינת חמאס על גבולו ועם תחושה קשה, שאם הוא לא יטפל בה כראוי, היא תעבור ליורשו – אינשאללה בנו – אשר כלל לא בטוח כי יידע מה לעשות איתה. מתוך תחושת דחיפות זו ניגש מובארק, והפעם באמת, לסתום את קנה הנשימה של חמאס – המנהרות. הוא פנה אל ידידיו בוושינגטון, ואלה, לאחר שהבינו את מצוקתו, מספקים לו את הברזל ואת הציוד ההנדסי הנחוץ לפעולה.

דובר אחר של חמאס, שיח' חאמד אלעלי, מאשים את מובארק, שביד אחת הוא עסוק באבטחת היהודים הבאים לפקוד את קברו של הרב אבו-חצירה בדמנהור, ובידו השנייה הוא חונק את המוסלמים הפלשתינים בקיר פלדה תת-קרקעי.

אבל מובארק בשלו: הבדווים כבר אינם מדאיגים אותו, וגם השוטרים המושחתים כבר אינם מעבירים במחסומים את הסחורות ואת הטילים תמורת שלמונים. פתאום השלטון המצרי גם אינו זקוק לתוספת שוטרים לאורך ציר פילדלפי, והקיר התת-קרקעי מתארך מיום ליום. כך מביע מובארק את דעתו על חמאס ועל ישראל כאחד.

האם מישהו בישראל ידע על מזימתו של מובארק לגרום לישראל לחסל עבורו את חמאס? נראה שלא, שכן אילו חשדו מקבלי ההחלטות אצלנו שהתחזקות חמאס נועדה להוציא עבור מצרים את הערמונים מהאש, לא היו יוצאים למבצע "עופרת יצוקה". מזימתו של מובארק כנראה נסתרה מעיני האנליסטים הפועלים בגופי המחקר של זרועות הביטחון כמו גם בתקשורת, ולכן גם הפוליטיקאים שלנו נפלו בפח שטמן להם מובארק. יצאנו למבצע ללא מטרה ידועה וללא יעדים ברורים, מתוך כוונה לצאת משם עד 19 בינואר, ללא שום הבטחה לעתיד. מבצע סתם – להוצאת קיטור, להשתקת התקשורת ולהרגעת תושבי שדרות.

רקטות הקסאם וטילי הגראד שנורו על ישראל בשבוע האחרון, כמו גם בחודשים האחרונים, גררו – ובצדק – תגובה ישראלית מיידית וקשה, אם כי מידתית. לא שוברים את הכלים, רק מזיזים אותם על לוח השחמט. מפילים פיון, לא מסלקים את המלך.

חמאס מבינים את מה שמובארק מכין להם במעבה האדמה ויוצאים מגדרם: מצד אחד – נחישות התגובה הישראלית ועצירת עסקת שליט, ומצד שני – איום אמיתי על סתימת עורק החיים שלהם. לכן הם ארגנו את שיירת "עורק החיים" מטורקיה דרך סוריה, ירדן, ושוב סוריה לאל-עריש ומשם לעזה. שיירה זו נועדה לכאורה לפרוץ את המצור הישראלי, אבל למעשה היא מהווה מיפגן נגד האיום המצרי על חמאס ונחישותו של מובארק לאלף את הארגון ואולי גם להביא לקץ שלטונו.

ההפגנות ליד מעבר רפיח בשבוע שעבר גלשו לירי חי ולהריגת חייל מצרי, שעמד כמטרה נייחת על מגדל שמירה. סאמי אבו-זוהרי, דובר חמאס, טען שחמאס אינו אשם בהריגתו ודרש ממצרים להקים ועדת חקירה "הגונה וישרה" לבירור נסיבות מותו "מאש מצרית". הוא מאשים את מצרים בבדיית סיפור הריגתו, כדי לחפות על כך שרצחה שני נערים פלשתינים שהפגינו ליד מעבר רפיח החסום. מבחינת מצרים אין דבר חמור מכך, ורצח החייל המצרי באש פלשתינית גרר הצהרות של שרים וחברי פרלמנט מצרים, כי חמאס – בשיירה שארגן ובהרג החייל – "פגע בקדושת הריבונות המצרית". במילון הפוליטי המצרי אין ביטוי חמור מזה, והשימוש בו מביע את הנחישות המצרית לטפל בבעיית חמאס, המציב אתגר על "קדושת הריבונות המצרית". אפילו ישראל לא זכתה ליחס כזה מצד גורמים רשמיים במצרים.

הדבר חמור שבעתיים בשל התמיכה בחמאס מצד התקשורת הערבית ובראשה ערוץ אלג'זירה, וכן מצד דובר של בן-לאדן – אימן אלט'ואהרי, חסן נסראללה, ח'אלד משעל ושאר הדמויות שמובארק – לו רק היה יכול – היה עושה להם במו ידיו את מה שישראל עשתה לצלאח שחאדה. אלג'זירה מסיתה ללא הרף את ההמונים ברחוב הערבי, ובעיקר בזה המצרי, נגד "המשטרים" עושי דברה של ישראל, השואפים להשליט על המזרח התיכון "פקס אמריקנה" נגד אירן – שהעזה לאתגר את שליטת ארה"ב בעולם הערבי.

ברור שאם תתמיד מצרים בתוכניתה לייבוש מקורות המחייה של מדינת חמאס, התבטאויותיהם של ראשי חמאס יילכו ויחריפו, ואולי נראה שוב חוליות טרור חמאסיות במצרים. צפויה הסלמה בתקריות לאורך ציר פילדלפי בין המצרים והפלשתינים, ובשלב מסוים תיתכן אף פלישה קרקעית מצרית לתוך הרצועה, להפרדת אזור רפיח מצפון הרצועה. נשמע מוכר? אולי. הפעם המצרים עושים את העבודה בעצמם, בלי לטחון את חיילינו בין שני חלקיה של רפיח לאורך ציר פילדלפי. הבה נאחל הצלחה למובארק.

מאז נבחרה ממשלת נתניהו בסוף מארס 2009 קפא המו"מ בין ישראל והפלשתינים, ונראה כי שני הצדדים מעדיפים את המצב. כמובן שכלפי העולם, והאמריקנים בפרט, חייב כל צד להעמיד פנים כאילו הוא מעוניין בחידוש המו"מ, אבל מתחת לפני השטח שניהם חוששים ממנו.

ממשלת ישראל חוששת מהרגע שבו יעלו לדיון שאלות היסוד, שכן אין היא מסוגלת למכור לציבור בוחריה שום ויתור בסוגיות ירושלים, ההתנחלויות והגבולות, ולכן עצם הכניסה למו"מ עלולה להביא לקץ כהונתה. נראה שנתניהו אינו רוצה ללכת בעקבות שרון, במיוחד נוכח רישומו של אריאל שרון בספר ההיסטוריה והתודעה הלאומית כמי שנתן לפלשתינים את גוש קטיף, סילק משם את היהודים וקיבל בתמורה קסאמים. נתניהו יודע, שוויתור במזרח ירושלים לא יעבור בקרב בוחריו, וכי שמו ייזכר לעולם כמי שנתן לאויבי ישראל את העיר הקדושה. בעיה נוספת העומדת בפני נתניהו היא אי-היכולת להבטיח שמדינה פלשתינית לא תהפוך מתישהו למדינת חמאס. לכן, עדיף לו שלא להיכנס מראש לדיון עם הפלשתינים בנושאי הליבה.

גם הפלשתינים התאהבו במצב הקיים, במיוחד כיוון שהם מקבלים בלי מו"מ את מה שאינם יכולים לקבל במסגרתו. נשיא ארה"ב מתבטא שוב ושוב בדבר הצורך לייסד מדינה פלשתינית בעלת רצף טריטוריאלי, והאירופים – ואולי גם כמה אנשים במשרד החוץ האמריקני ובבית הלבן – תומכים בהכרזת עצמאות פלשתינית חד-צדדית, בלי מו"מ, שגבולות ריבונותה הם הקו הירוק ושבשטחה נכללים גם האזורים שישראל סיפחה לירושלים אחרי 1967, גם אלו המאוכלסים בשכונות יהודיות. אז למה הפלשתינים צריכים מו"מ עם ישראל, כאשר בלעדיו הם מקבלים מהזירה הבינלאומית את מה שהם רוצים ובלי ויתורים?

היעדר מו"מ מאפשר לפלשתינים גם להימנע מהמחלוקת בין אש"ף-רמאללה לבין חמאס-עזה. שהרי לא ברור אם הנושא והנותן הפלשתיני יוכל להוכיח, שיש לו שליטה על מה שקורה בעזה, ואם יוכל לכפות על ממשלת הניה הסכם כלשהו, שאליו אולי יגיעו הצדדים. מו"מ בעת פילוג עלול להנציח את המצב, שבו יש שתי ישויות פלשתיניות, ולהביא לכך שרמאללה תתקדם בו לקראת פתרון כלשהו, בעוד עזה מתבצרת מתוך בחירה בעמדות שאין בהן כדי להוות פתיח לשום מו"מ. הפלשתינים עדיין אינם מוכנים נפשית, ציבורית ופוליטית להודות שהפילוג הוא נצחי, ולכן אינם מסוגלים לפתוח במו"מ על הסדר הקבע, כשרק רמאללה שותפה לו בלי עזה.

גרוע מכך, עצם קיום מו"מ יספק לחמאס תחמושת תעמולתית נגד הרשות ואפשרות לפזר שמועות על מה שהפלשתינים מוותרים – סיפורים שגם אם לא יהיה להם שחר עלולים להשמיט מתחת רגליהם של מנהיגי הרשות את מעט הלגיטימיות הציבורית שיש להם ברחוב.

הם גם יודעים, שבמו"מ הם לא יוכלו לקבל את מלוא מבוקשם, ובפרט בסוגיית הפליטים שמניעת שיבתם זוכה לקונסנזוס רחב בקרב הציבור הישראלי, ולכן הם נמנעים מלהיכנס למצב של מו"מ שבו הם יצטרכו לוותר. עדיף לתת לעולם ללחוץ על ישראל עוד ועוד, כדי שזו תגיש עוד ויתורים עוד טרם תחילת המו"מ.

בתקופה האחרונה הולכת ומתגברת בקרב אינטלקטואלים פלשתינים תחושה של אי-יכולת להגיע למו"מ ואי-יכולת להגיע באמצעותו להישגים משמעותיים. כאלטרנטיבה עולה שוב ושוב פתרון המדינה האחת. פתרון זה מבקש להנציח את המצב הקיים באמצעות ויתור פלשתיני על מדינה עצמאית, קבלת אזרחות במדינה האחת וכן זכויות בחירה מלאות, ומתן אפשרות לדמוגרפיה לנצח. על-פי "תוכנית" זו, שיעור הילודה הפלשתיני יגדל עקב שיפור התברואה, ואולי גם תהיה שיבת פליטים מסוימת, ומנגד תהיה הגירה יהודית נרחבת מהארץ לחו"ל, שכן יהודים רבים לא ירצו לחיות במדינה דו-לאומית בעלת שיעור ניכר של ערבים. כך, באמצעות שינויים דמוגרפיים, תהפוך המדינה האחת בתוך מספר שנים קטן למדינה פלשתינית מהים עד הירדן, ו"תשחרר" את הפלשתינים ממו"מ על מדינה בחלק מן השטח.

גישה זו נתמכת גם על-ידי מספר גדל והולך של ישראלים, החוששים שגם הסדר קבע לא יביא לקץ הסכסוך, בעיקר בשל אותם חוגים פלשתינים – בארץ ובחו"ל – שלא יקבלו עליהם את הסדר הקבע, גם אם תוקם מדינה פלשתינית בגדה ובעזה בלבד.

לכן לא נראה שהמו"מ יתחדש באופן רציני בתקופה הקרובה. אולי יהיו מפגשי פוטו-אופ, בעיקר עבור ספר התצלומים של הבית הלבן לכבוד שנה לכניסת אובמה לתפקידו, אבל לא יותר מכך.