גולדסטונופוביה

באכסניה מכובדת זו, פרסמתי, לפני ימים ספורים, מאמר בו טענתי כי דוח גולדסטון עלול לכבול את ידי המדינאים והצבא ("השפעות דוח גולדסטון - תמרור אזהרה", 28.1.10). התנהלותה של ישראל הרשמית ביחס לדוח מוכיחה, פעם נוספת, עד כמה המערכות בישראל מתפקדות בצורה לקויה.

זמן לא רב לפני מבצע "עופרת יצוקה", נפגשתי במשרד הביטחון עם אחד האנשים האמונים על הכנת תוכניות וניירות עמדה לקברניטים. מעבר לעובדה שהשיחה הייתה מרתקת ואיש שיחי היה בקיא מאוד ברזי הביטחון והאסטרטגיה, נרמז לי בצורה אלגנטית מאוד שבמקום בו אני נמצא, הכל מתנהל בקצב אחר ודעות החורגות מהמסגרת הכה נוקשה, אינן מתקבלות בעין יפה, בלשון המעטה.

הצגתי בפניו של המארח נייר עמדה המתייחס למצב הבלתי נסבל שבו ישובי הדרום מופגזים מזה שנים רבות ומדינת ישראל עומדת מנגד ללא מענה מספק. טענתי כי ישראל חייבת להפסיק את ההתעללות באזרחיה, ואף פרסתי תוכנית מתאר לפעולה אפשרית. המארח התלהב, שאל שאלות נוקבות והבטיח להפיץ את הנייר בקרב מקבלי ההחלטות. בוודאות הנייר הופץ, אך ככל הנראה, מצא את דרכו אל פחי הזבל.

טענתי שאין לישראל ממה לפחד וממה לחשוש. המבצע בעזה היה אמור לקבע בתודעה הפלשתינית, במיוחד בקרב החמאס, שהתוצאות תהיינה קשות ביותר. לשם כך הייתה דרושה מלחמת הסברה בכל העולם ובמרכזה האמירה החד-משמעית: אם לא יופסק הירי על ישובי הדרום, עזה תהפוך לעיי חורבות. ברגע יינתן האות, תושבי עזה היו אמורים לדעת שהימצאות במרחבים שבצפון-מזרח הרצועה כמוה כמלכודת אש. ישראל הייתה צריכה לרתום את המעצמות הגדולות למסע דיפלומטי שלא היה כדוגמתו כדי לשכנע את העולם שהיא מתכוונת להפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותה, ללא רתיעה וללא חשש. פעילות מאומצת של חודשים לפני המבצע בעזה הייתה בהחלט עשויה להניב פירות מדיניים והבנה למצוקה הישראלית. שום דבר משמעותי לא נעשה וגם כיום, אנו מנסים להצטדק במקום לנהל מערכה.

פחד מושרש בישראל

ישראל חלתה בפוביה קשה מאז פרסום דוח גולדסטון. למותר לציין, שההחלטות בדרג המדיני הישראלי, עד פרסום הדוח וגם לאחריו, אינן אות כבוד לדיפלומטיה הישראלית. המתקפות המכוונות כלפי גולדסטון לא תעזורנה לישראל. רק הוכחת צדקתה ביציאה למבצע צבאי בעזה תסייע להורדת הלחצים מעליה. הבעיה היא שכיום זה מאוחר מדי כי הסיפור יצא מכל פרופורציה, בסיוע ברור של הפלשתינים ומבקשי טובתם, ומאידך-גיסא משום חדלות העשייה של מנהיגי ישראל.

אנשים טובים, מכל הקשת הפוליטית, מציעים למנהיגי ישראל לעשות את המינימום כדי להסיר את הלחץ ואת התוצאות הלא נעימות: הקמת ועדת בדיקה משפטית שבראשה יעמדו טובי השופטים של ישראל. לא היינו אמורים להגיע לפתרון זה, אך כאשר לא נותרה כל ברירה אחרת, אסור להירתע. עצם ההתעקשות והחשש של מנהיגי ישראל מוועדת חקירה פנימית הם הדלק המניע את גלגלי הביקורת כלפי ישראל.

אני מודע לתחושת הציבור שמא השופטים בישראל, בחלקם, הם עוכרי ישראל או מיני כינויים אחרים. העובדות הן אחרות לחלוטין: בנושאי ביטחון, שופטי ישראל הם אינם אזרחים זרים והם אינם מונעים מאינטרסים המכוונים לפגיעה במדינה. ראוי גם ראוי לבדוק את פסיקותיהם ואז להיווכח ששופטי ישראל אינם חיים בשוויץ ומבקשים להרע למדינה. באין ברירה אחרת, ישראל חייבת להשתחרר מן הגולדסטונופוביה שאחזה בה והעלולה, כאמור במאמר המצוטט, לרפות את ידי השלטון והצבא.