הדיבר העליון והדיבר האחרון - אז והיום

"לא תהיה טיפש"

עשרת הדיברות, שהם הגזע ההלכתי של עם ישראל - שמהם צמחו כל "ענפי" תרי"ג המצוות - הפכו עם הדורות גם לבסיס המוסר של העולם הנוצרי. דוגמה לחשיבותם בארה"ב, במיוחד בחבל התנ"ך (the Bible Belt), הינה, שלמרות ההפרדה החוקתית האמריקנית בין דת למדינה, פנו לאחרונה אמריקנים שהתעקשו על זכותם להציג את עשרת הדיברות בין כותלי בתי המשפט לערכאות משפטיות כדי לממש את שאיפתם המוסרית הזאת.

זכור לי שגם הנשיא הדגול רונלד רייגן התגאה בכך שהוא הוסיף את "הדיבר האחד עשר" לקוד האתי של אנשי מפלגתו: "לא תדבר לשון הרע על חבר מפלגתך הרפובליקנית". להבדיל אלף אלפי הבדלות מאותו נשיא ידידותי לישראל, הרב רפאל מעיין נוהג לומר שיש דיבר נוסף, דיבר עליון, שלא כתוב בתורה כלל, ברם מרחף מעליה ומעל עשרת הדיברות: "לא תהיה טיפש!".

לדעתי, כוונתו של הרב היא, בין היתר, שכאשר אתה חווה מציאות מסוימת, אל תגמד את מהותה ומשמעותה, ואל תתכחש לה כדי לשרת את רצונך, תאוותך או גאוותך. למה אני מתכוון? במעמד הר סיני האדיר והנורא כל העם ראה את הקולוֹת ושמע את הקב"ה פונה לכל אחד מהם בו-זמנית: "אנֹכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: לא-יהיה לך אלֹקים אחרים על-פני: לא תעשה לך פסל וכל-תמונה...לא-תשתחוה להם ולא תעבדם" [שמות כ', ב'-ה']. לאחר האירוע האדיר הזה שכולם היו עדים לו, כיצד אפשר לאחר מכן לפקפק בקיומו, בכוחו או במסירותו של הקב"ה לעמו, לבנו בכורו ישראל? רק טיפש ושוטה יכול להתכחש לאותה מציאות ולמשמעותה האדירה - אי-פעם בעתיד! ולמרות זאת, כולנו יודעים מה קרה אז, מה קרה מאז, ומה קורה היום בקרב העם ובקרב העולם כולו.

"לא תחמוד"

וכעת נפנה לדיבר האחרון: "לא תחמֹד בית רעך...אשת רעך...וכֹל אשר לרעך" [שמות כ', י"ד]. הדיבר נראה בהתבוננות ראשונה תמוה: כי קיבלנו מאבותינו שחמשת הדיברות הראשונים הינם בין אדם למקום וחמשת האחרונים הינם בין אדם לחברו. ברם, הדיבר האחרון למעשה מייצר סוג חדש של מצוות - בין אדם לעצמו. הכיצד? "לא תחמֹד" מגבילה את "זכותו" של האדם לחשוב. ב"לא תחמֹד את אשת רעך" אין שום מעשה כלל ואין שום נזק לחברו של האדם - כל עוד החושב אינו מוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל. ובכל זאת, אותה מחשבה שפוגעת רק בחושב עצמו בלבד אסורה. מדוע? כי הקב"ה יודע את סתרי לב האדם; ושמה שמתחיל במחשבה רעה שפוגעת רק בשלוותו של האדם, עלול להסתיים במעשה רע מאוד -- בעבירות על האיסורים החמורים של "לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב". עלינו רק להיזכר בהשתלשלות הדברים כאשר אחאב חמד את כרמו של נבות היזרעאלי: "ויבֹא אחאב אל-ביתו סר וזעף...וישכב על-מטתו ויסב את-פניו ולא-אכל לחם" [מלכים א', כ"א, ד']. חמדתו של המלך הובילה אותו לרציחתו של נבות. גם דוד המלך, כידוע, חטא כאשר הוא לקח את בת-שבע, אשת אוריה. חטאו החל בעבירת החמדה והסתיים בעבירת הניאוף ואף יותר מזה.

המקרה הקיצוני ביותר בתוצאות חמדת אשת איש, שעבר מן המישור האישי עד למישור הלאומי, מסופר בגמרא [גיטין נ"ח, א']. תלמידו של נגר חמד את אשת מורו. הוא שכנעו לגרשה. ברם, מכיוון שכתובתה הייתה "כבדה" מדי, שוב שכנעו תלמידו שייתן למורו הלוואה. המורה גירש את אשתו, ותלמידו נשא אותה. מכיוון שלא יכול היה להחזיר את חובו, נאלץ המורה לשרת את תלמידו ואת אשת תלמידו הטרייה שהייתה עד לא מזמן אשתו שלו. "והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נחתם גזר דין" של כל האומה. קרי, חורבן בית שני נגזר על אותו מעשה.

ההבדל בין סיפורו של אותו איש אנונימי לבין סיפורו של דוד המלך הינו בכך, שמיד אחרי שדוד הוכח על-ידי נתן הנביא, הוא חזר בתשובה. ברם, אותו תלמיד-נגר לא רק שלא חזר בתשובה, אלא שאף אחד מזקני העיר לא התרשם, לא הזדעזע ולא עשה מאומה כדי לתקן את העוול הגדול שנעשה. כולם קיבלו את המעשים הללו כשיגרה. על הריקבון הגדול הזה הוחלט בשמים להביא לסיומו של בית שני. והכל החל בחטא "זעיר" שבלב האדם - בין האדם לעצמו - שחמד את אשת מורו.

חמדה שהינה עבירה שבמחשבה, ברצון לקחת מוצר או נכס של חברך, לעיתים קרובות עוברת מטאמורפוזה והופכת לקנאה, שהיא כבר מחשבה יותר חמורה, שמתמקדת בבעליו של אותו נכס, וברצון לסלק אותו מן הזירה. הדרך מקנאה להכפשת חברך ועד לשליחתו לחזית, או לגניבת אחיך ומכירתו למצרים אינה כל כך רחוקה או דמיונית.

בין קנאה לחמדה

כיצד נוכל לקשור בין הדיבר העליון - לא תהיה טיפש - והדיבר האחרון - לא תחמוד - לימינו אנו? הוויכוח הגדול בחברה היהודית במדינת ישראל מיום הקמתה הוא: האם זה אפשרי להגיע לשלום עם שכנינו, ואם כן, באלו תנאים. השמאל טוען שהבעיה במהותה הינה טריטוריאלית, קרי, אם נסכים למסור את "השטחים הכבושים" נגיע אל המנוחה והנחלה. הימין מביט על המצב ואומר שאין סיכוי לשלום עם הערבים, אפילו אם נמסור את כל "השטחים הכבושים". מי צודק?

התשובה טמונה בהבנת ההבדל בין שתי המילים - חמדה וקנאה. בקיצור, שאלת המפתח הינה: האם הערבים חומדים "רק" את "השטחים הכבושים" מ-1967 או שמא הם חומדים גם את "השטחים הכבושים" של 1948? האם נסכים למסור להם את כל שטחי יו"ש, אבל נסרב להכניס לישראל הקטנה מאות אלפי פלשתינאצים" שמטרתם הברורה הינה לחסל - דמוגרפית - את מדינת ישראל כביתו של העם היהודי, האם גם אז יהיה שלום?

אחרי המסירה הטוטאלית של גוש קטיף לערבים והמלחמה שבאה בעקבותיה, וההקשבה היומית לתעמולה הפנים-ערבית ביו"ש וביתר מדינות ערב, אין ספק שהבעיה אינה חמדה מצד הערבים ליהודה ושומרון, אלא קנאה בנו על היותנו חיים כיהודים בחבל ארץ שהערבים רואים כחלק מן האימפריה הערבית-מוסלמית ההיסטורית. בעיניהם אנחנו פה כנטע זר, והם לעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינה ל"יהוד". זו קנאת קין והבל, ולקנאה אין פתרון של פשרה.

יהי רצון שה' ייתן לנו את התבונה להיגמל מן הטיפשות - להבין את המציאות שישמעאל שונא ליעקב, שזו קנאה ולא חמדה, ולפעול בהתאם, בעזרת ה'.