בפרשתנו אנו נתקלים במפגש בין משה, גדול המנהיגים של עם ישראל, ליתרו. מפגש הענקים הזה משאיר את כולנו פעורי פה, ועד היום, הדי שיחתם, כמו גם חוכמתם, מדהימים את כולנו; ואת דרכם מנסים אנו לחקות, לא בהצלחה מרובה.
את משה כולנו מכירים ואין צורך לחזור ולסבר את אוזני כולם בגדולתו, בחוכמתו, בצניעותו וביכולת הנהגתו.
לעומת זאת, מי זה יתרו? אנו למדים מן המקרא והמדרש שיתרו היה כהן-מדיין, כומר לעבודה זרה. ובנוסף לכך, שימש יתרו כאחד משלושת יועציו של פרעה מלך מצרים. המדרש מספר גם שיתרו "לא הניח עבודת כוכבים שלא עבד אותה", קודם ששמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל. אך מששמע זאת יתרו, עמד והכריז בפני תלמידיו ושומעי לקחו שכל מה שלמדו עד כה, היה הכל הבל וריק. הוא נטש לחלוטין את המשרות הממלכתיות של יועץ המלך וכהן-מדיין, והצטרף למחנה ישראל ללא קבלת תמורה הולמת. כלומר, יתרו הוא בהחלט אדם לא רגיל, חריף וחכם, שברגע שהבין כי ישנה דרך אחרת, צודקת יותר מדרכו, לא היסס לנטוש הכל ולהצטרף לעם ישראל. או, כדברי יתרו: "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".
יתרו צופה במשה עמל כל היום, שופט את העם, ומציע לו את הצעת מינוי הדיינים. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. כלומר, יתרו, בהסתמך על גילו המופלג (יש אומרים שהיה בן 115 שנה), חוכמתו ובעיקר מניסיון החיים שצבר, מציע למשה למנות דיינים שיעזרו לו לשפוט את העם.
ומשה? משה, שכבר הרבה דובר על צניעותו, מקבל את עצת חותנו במלואה, ולא "נעלב" לקבל עצה מאדם אחר. נהפוך הוא, משה מיישם את עצתו של חותנו על הצד הטוב ביותר. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.
ונשאלת השאלה - כיצד, מלכתחילה, לא מצא משה לנכון למנות שרים ודיינים שיסייעו בידו לניהול העם? התשובה היא פשוטה, וקשורה לאמונת משה בה'. משה, שהתמנה להנהגת העם ישירות על-ידי ה', התכוון להנהיג את העם על-פי השראה אלוקית שהגיעה אליו ישירות מהבורא. משה בטוח כי הנחיות ה' יבוצעו הכי טוב ישירות מפיו, ולא מפי שליחים במעין מנגנון ביורוקראטי. לאחר שמיעת דברי חותנו, והבנתו של משה כי יתרו, המקבל עליו את הנהגת ה', כי אפשר למצוא בני אדם בעלי הבנה, יושרה וכושר מנהיגות - אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע - אשר יתאימו להיות ראויים לנהל את העם, ודרכם יופץ דבר ה', וייושם דרכם במלואו.
אנשים אלו מתמנים לתפקידם בזכות ולא בחסד. בזכות תכונות אנושיות מסוימות ונדירות, ובעיקר תכונות של יושרה קיצונית. והודות לתכונות אלו, משתדלים הם לקיים חוק ומשפט בהתאם לידיעתם והבנתם את תורת משה. אין הם מחפשים כבוד ויוקרה, הם לא מחפשים "שעות מסך" או להשאיר את חותמם - הם דבקים בעבודתם ועמלים לעשות צדק. אין להם אג'נדה פוליטית, אין להם מקורבים, עוזרים, מתמחים, דוברים, יחצ"נים ושאר מרעין בישין - יש להם את חוכמתם והגינותם. אין הם פוזלים לעבר בעל תפקיד זה או אחר ומנסים לרצותו בפסיקותיו - אלא פוסקים ביושרה ובחוכמה. אין הם נטפלים לזוטות, אלא מנפים את המוץ מהתבן, הם שופטים בחוכמה וללא מורא, וכמובן ללא משוא פנים. ומנהיגים את העם לעתיד טוב יותר ובטוח יותר, תוך עמידה איתנה בלחצים.
יהי רצון שנזכה אנו, בימים טרופים אלו, למנהיגים ולשופטים שיפעלו, או לפחות ינסו לדמות ולו רק בקמצוץ, למנהיגי ושופטי העם שבחר משה, אשר טובת עם ישראל עמדה לנגד עיניהם ולא טובתם האישית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
