המוטיבציה מסוכנת מכל כלי נשק

הקטיושות מלבנון גרמו לנזק קשה בישראל. הקטיושה לטווח קצר אינה כלי נשק מן המשוכללים שיש, אלא להפך. זהו כלי שימיו עוד במלחמת העולם השנייה, משוגר מכנים מאולתרים, ממשאיות, מחצובות ואפילו מחמורים. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה עד כמה קשה להתמודד עם הקטיושות קצרות הטווח. עד היום האחרון למלחמה נפלו קטיושות על ישראל בכמויות שלא ידענו עד אז. דווקא מערכות הטילים היותר משוכללות, הדורשות לוגיסטיקה מסובכת יחסית, הושמדו מיידית.

הקסאמים הנופלים עד היום ביישובי הדרום אינם אלא צינורות העוברים תהליך עיבוד פרימיטיבי בבתי מלאכה ברצועת עזה. למרות זאת, הרי שהם גורמים להרס עצום, לאו-דווקא באבידות בנפש אלא פגיעה מוראלית קשה ביותר. מי שזוכר את התקופה שלפני "עופרת יצוקה" ודאי מודע למטר בלתי נגמר של קסאמים על ישראל, ולצה"ל - לא הייתה תשובה. על-אף המבצע רב-ההיקף, קסאמים הומטרו על ישובי הדרום. מערכת "כיפת ברזל" אמורה לתת מענה לקסאמים ולטילים משוכללים יותר, אך אין כלל ודאות כי מערכת זו תמנע לחלוטין פגיעה של נשק תלול מסלול על ישראל. קיים כיום נעלם משמעותי ביותר והוא - האם השקעת העתק במערכות האמורות להתמודד עם טילי קטיושה או קסאמים בכלל כדאית? טענתי היא, כי ללא פגיעה אנושה במוטיבציה של הטרוריסטים, אין מערכת טכנולוגית המסוגלת להפסיק את פעולות הטרור.

הטכנולוגיה המתקדמת ביותר אינה מסוגלת לעצור הטמנת מטענים בפחי זבל, באוטובוסים, או לחילופין, הצפת חופי ישראל בחביות מלאות חומר נפץ. רק עבור הפעולה הכה פרימיטיבית, ישראל משקיעה משאבים עצומים, הן בכוח האדם והן בכסף. מה תהיה התועלת? - אין לדעת.

לא בכוח - במוח

הנשק הפרימיטיבי ביותר הוא אדם-פצצה, היינו המתאבדים. ישראל מתמודדת עם תופעה זו שנים רבות. ארה"ב חווה על בשר-חייליה את הנזק העצום שגורמים המתאבדים. אין נשק ולא אמצעי אחר לעצור את המתאבד. אירועי ה-11.9.2001, וגם האירוע האווירי האחרון בארה"ב - הוכיחו עד כמה הפירצות עדיין קוראות לגנב. אם חלילה המחבל היה מצליח להתפוצץ ולהפיל את המטוס, קל לשער איזו טרגדיה הייתה יכולה לקרות.

המסקנה מכל הנאמר לעיל היא, כי על המדינות השונות, ודאי ישראל, לטפל במוטיבציה של המחבלים ולגרם לירידה משמעותית בה. ללא מהלך זה, הטרור, למגינת לבנו, ימשיך להפיל קורבנות, למרות כל האמצעים המשוכללים ביותר. איך עושים זאת? זו שאלה נכבדה שיש למצוא לה מענה בעבודה מאומצת. על כך, בהזדמנות אחרת.