קיצור תולדות האקטיביזם השיפוטי

בית המשפט העליון משמש זה שנים רבות מעין מגרש משחקים של מחנה השמאל. אלא שעד לשנת 1977, השנה שבה עלה הליכוד לשלטון, לאף אחד לא ממש היה איכפת כיצד נבחרים שופטיה של הערכאה העליונה או מהם גבולות סמכויותיה. מי שהגיעו לשם היו, בדרך כלל, מתדיינים שביקשו להכריע בריבם הפרטי. עתירות לבית הדין הגבוה לצדק הוגשו רק לעתים רחוקות, וגם אז היו אלה בעיקר עתירות שלא ענינו במיוחד את מרבית הציבור אלא רק את המקורבים לעניין עצמו.

הפעם הראשונה שקולו של בג"צ נשמע ברמה באותה תקופה, הייתה בעת שעו"ד יהודה רסלר עתר נגד ממשלת ישראל על שאין היא מתירה לשדר גם בימי שישי בערב בערוץ הטלוויזיה היחיד שפעל אז. השופט צבי ברנזון המנוח, המתין לעותרים בביתו ביום שישי אחר-הצהריים, וכבר באותו ערב שידרה הטלוויזיה הישראלית להמוני בית ישראל. השמועה אומרת שהייתה זו עתירה מוזמנת, ושמי שהחליט בה היה מוכן ומזומן מבעוד מועד להכריע לטובת אלה שביקשו להיות ספונים בבתיהם מול המסך המרצד, במקום להתרוצץ בחוצות העיר.

יש להניח שכבר אז, בשנת 1969, היו מי שהפנימו את הלקח של אותה עתירה, שאופיה הפוליטי, האנטי-דתי, בצבץ מכל שורה בה. אבל בעשור שחלף מאז ועד למהפך הפוליטי הגדול, נותרו הדרכים למגרש הרוסים - שם שכן אז בית המשפט העליון במשכנו הישן - שוממות למדי. רק במחנה השמאל, מן הסתם, התכוננו ליום סגריר. שם לא שכחו, שהמשלט שהוקם בבית המשפט העליון מצפה להם כאופציה אחרונה, אולי, לשמירה על כוחם, שבקלפיות התמעט והלך מבחירות לבחירות.

ואז הגיעה שנת 1979, והמהפך הגדול - האמיתי, לא זה שחולל הליכוד שנתיים קודם לכן - החל. מפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק אך זה החל לקבל תנופה, ובמחנה השמאל עלה רעיון חדש: לנסות ולעצור אותו באמצעות שופטיו של בית המשפט העליון. העתירה הניסיונית שהוגשה אז ידועה מאז כ"פרשת אלון-מורה". קבוצת ערבים הגישה את העתירה באמצעות עורכי דין ישראלים, יהודים כמובן, על סמך תשתית משפטית כדלהלן: לעם היהודי אין זכויות לאומיות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. החזקתו בשטחים אלה היא "זמנית" בלבד, מתוקף המושג "תפיסה לוחמתית". לפיכך, טענו העותרים, בשטחים אלה מותרת בנייה לצרכי ביטחון בלבד, שכן הריבון בהם הוא המפקד הצבאי.

בית המשפט העליון, בהסכמת הפרקליטות המדינה, הזרוע האחרת של "כנסיית שלטון החוק", נענה לעתירה, וקבע שליהודים אסור לבנות בארצם-הם, זו שהובטחה להם בהצהרת בלפור ובכל האמנות הבינלאומיות שנחתמו כדי לאשררה משפטית. מכאן החלה ההתדרדרות: לפתע מצאו את עצמם היהודים נשלטים בידי "ריבון משפטי", שבו לא בחרו ושעל קיומו לא ידעו עד אז.

בתזמון "מושלם" התמנה באותה עת אהרן ברק לשופט בבית המשפט העליון, והאקטיביזם השיפוטי החל לפרוח ולהכות שורשים. במחנה השמאל המובס אלקטורלית ששו ושמחו כמובן על ההכרעה ב"פרשת אלון-מורה" והחלו להציף את בית המשפט העליון בעתירות פוליטיות מן הסוג שבו ההכרעה נגזרת תמיד מהשקפות עולם אישיות ולא רק משיקולים משפטיים טהורים.

השיא, כמובן, הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כאשר שופטי בית המשפט העליון החליטו שיש להם גם הסמכות לבטל חקיקה של בית הנבחרים מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. נבחרי הציבור, בשעה שהולידו חוק זה, בוודאי לא לכך התכוונו, אבל עד שהתבהרו להם הנסיבות החדשות, כבר אי-אפשר היה להחזיר את השד לבקבוק.

הנה כי כן, כך קם להם - ליהודים המבקשים להיאחז בארץ-ישראל, להתיישב בה ולבנות אותה - כוח פוליטי שבו לא בחרו, השולט בהם ללא מורא, ללא בקרה, ומכריע עבורם הכרעות פוליטיות מובהקות, על-פי קו אידיאולוגי הנתמך על-ידי מיעוט קטן בתוכם. אם חפצי חיים הם, תרתי משמע, עליהם לעשות להחזרת כוח השליטה בגורלם לידי נבחרי הציבור שלהם.

• לאתר של חיים משגב