הישראלים ממהרים למכור ותעשיית ההייטק לא ממריאה

רק שתיים מתוך 100 החברות הישראליות הגדולות ביותר על-פי דן אנד ברדסטריט קשורות לתעשיית ההייטק. למרות כל הרעש על הצלחת ההייטק הישראלי, עדיין לא הצלחנו להרים חברה בסדר גודל "נוקיה" הפינית עם 125 אלף עובדים ומכירות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים.

מדוע?

אי-אפשר למצוא את הסיבה לכך בהיעדר משאבים טבעיים או הגודל הקטן של המדינה והאוכלוסיה. פינלנד, עם פחות מ-6 מיליון תושבים, היא בית לשתי חברות-ענק עם מחזור כולל של יותר מ-100 מיליארד; סינגפור, עם אוכלוסיה של פחות מ-4 מיליון בשטח זעיר, מוקפת במדינות מתפתחות, היא המרכז לבנקאות בדרום-מזרח אסיה; שוודיה, עם 9 מיליון תושבים, היא מרכזה של 5 מתוך 100 החברות הגדולות ביותר בעולם; הולנד, עם פחות מ-17 מיליון תושבים, מארחת 12 מתוך 100 החברות הגלובליות הגדולות.

הבעיה אינה הגודל או התנאים הכלכליים הפנימיים, אלא האמון של השוק הבינלאומי בנו.

הפורום הכלכלי העולמי, המדרג את המדינות מבחינה כלכלית, ממקם את ישראל במקום ה-27. החדשנות מקפיצה אותנו למעלה, אולם היציבות האזורית פוגעת בנו.

בעיני המשקיעים הבינלאומיים, כדאי להשקיע בסטרט-אפ ישראלי, שזה בסופו של דבר קבוצה קטנה של אנשים יצירתיים שבמקרה חירום אפשר להטיס אותם ולהעתיק את הפעילות לחו"ל. אבל להשקיע בתשתית להקמת קונצרן בינלאומי, זה כבר סיפור אחר. מפעל לא ניתן להזיז מעבר לטווח טילים במקרה הצורך.

במצב כזה, יזמים ישראלים מגיעים לחומת ברזל. עד השלב של גיבוש תיק מוצר שלם משתפים הגורמים הבינלאומיים פעולה, אבל לאחר-מכן פועלים להעביר למקום אחר את השלב הבא, שהוא הייצור שצפוי להכניס כספים ולספק מקומות עבודה לאורך שנים רבות.

סיפורה של תעשיית ההייטק בישראל מזכיר ניהול חווה חקלאית. החקלאי מוציא את הפרות לשדה לאכול עשב ואז לוקח מהן את החלב. למרבה הצער, אנחנו בסיפור הזה הפרה ולא החקלאי.

אינטל היא דוגמה יוצאת מהכלל שמצביעה על הפוטנציאל המוחמץ. לאחר פיתוח השבב הוחלט לבצע גם את הייצור בישראל, לא מעט בזכות מנהיגותו ועיקשותו של דב פרומן, ומהפירות אנו נהנים עד היום.

גם המיזם המתוקשר של "בטר פלייס" הוא דוגמה, שבה היזם שי אגסי ושותפיו לפרויקט התעקשו להפוך את מדינת ישראל למובילה בתחום, והצליחו לרתום לפרויקט את חברת "רנו", בנקים מממנים וגורמים אחרים. אין ספק שהצלחתם תביא לתרומה עצומה לכלכלת המדינה.

על-מנת שאינטל ובטר פלייס כבר לא יהיו דוגמאות יוצאות מהכלל, אנו חייבים לשנות את דפוס החשיבה של היזם הישראלי: להמציא ומיד למכור ו"לרוץ לספר לחבר'ה".

כולנו זקוקים לשינוי סגנון חשיבה שיעדיף את הטווח הארוך והקמת ה"נוקיה" הבאה בישראל, על פני כמה מיליונים מהירים בכיס.