עצת העיתונאי ל"מת" הרב אלון

פרשת הרב מרדכי אֵלון היא סוגייה שאין ולא יכול להיות לה פתרון מבחינתו של הרב. אין בפניו לא דרך ולא מבוי, לא חרך ולא סדק שדרכם יוכל לצאת לדרך חדשה בעולם היהודי-דתי. כל השערים נעולים בפניו להוציא אולי שער הדמעות. הטרגדיה עצומה ונוראה! התבטאויותיו מלאות השחץ בעבר המדמות משכב זכר למשכב בהמה, הן-הן שעימן הוא צריך להתמודד עם עצמו לפני כל פנייה לזולתו.

הצרה קשה שבעתיים משום שלא היה זה הולך רכיל בעלמא שהוציא דיבתו רעה, כי אם מועצת חכמים מקובלים בציבור שגזרו על עצמם לתקן תקנה לאחר ארבע שנות שקלא וטריא. לשון הרע הינה פגיעה בדעתו של האדם ולשון הרע שיש בה אמת על אחת כמה וכמה. האימרה 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא' הינה לשון המעטה שכבוד הרב היה מאמץ בשתי ידיים. הלוואי שהיה זה בור עמוק שיש לו תחתית וממנו ניתן עדיין להיוושע. הכל יודעים שהנפילה הזאת בעולם הדתי היא נפילה מתמשכת שאין בסופה חבטה הגונה לרפואה, ואפילו לא התרסקות שלאחריה ניתן לנסות לפחות לאחות את השברים.

בתוך כך מתגלות בציבור הדתי תעצומות נפש מקימות מעפר ומאשפות. הכאב צורב וחד כלהב הסכין, החֶרְפָּה הרימה ראש, הבושה והכלימה פָּשׂוּ בכל, אבל אין מתביישים להתבייש. "...עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושים באהבה ומקבלין ביסורין..." והולכים אצל הכותל המערבי לשפוך דִּמְעות תחינתם. לעומת זאת, בציבור החילוני, "ונהפוך הוא" - ששון ושמחה וצהלה מרובה, שהרי אין בציבור הזה שמחה גדולה יותר מן השמחה לאיד - מה יָפָה ונאה להם הקלקלה ורב יהודי בין שבכיה.