העובדים הזרים הם אנחנו. אנחנו התאילנדים. אנחנו הפיליפיניות. או ההפך. או גם וגם. ועוד. אנחנו השוהים הבלתי חוקיים. אנחנו המסתננים. אנחנו מחוקי הקלסתר. אנחנו השקופים. המחוקים. אנחנו משוללי הזכויות. אנחנו, העובדים הפשוטים. העבדים.
אנחנו המועסקים שצריכים להגיד תודה על עוד יום של חול שבו לא הכל אבוד. אנחנו - על הסף. על הקצה. אנחנו, שמודים לכם, המעסיקים הנאורים.
עובדים זרים, אנחנו. אתם לא מכירים אותנו. אתם לא מבינים את שפתנו אף שאתם דוברים אותה. אתם, שנמצאים מהעבר השני של המחיצה, של הדלפק, של התלוש, של החשבונית. אתם, שיש לכם – אשריכם, מזלכם – חוטבי עצים ושואבי מים בדמותנו, סריסיכם.
עובדים זרים מבצעים עבורכם את העבודה הזרה לכם. אתם יודעים לנהל, אין ספק. יודעים להתייעל. על חשבוננו. אתם יודעים לקרוא היטב שורות תחתונות. אתם יודעים לזקק את העיקר מהתפל. אין לכם זמן. אתם קצובים. אתם מתוכננים. הלו"ז שלכם מותיר לכם רגעי-שעות לאכילות לא מסודרות, לקפה, לסיגריה. אתם, בעצם, עבדים לכסף, לתחרות, לשאיפה הבלתי נלאית לעוד ועוד. יש לכם תיאבון בריא לכסף. אתם זללנים לא קטנים.
אנחנו הערות השוליים שלכם, מעסיקים יקרים. אתם רושמים אותנו ולוקחים אותנו בחשבון אבל - האמת? - אתם לא ממש סופרים אותנו. סליחה – תיקון: אתם ממש לא סופרים אותנו. אם לא אנחנו, יביאו אחרים במקומנו. מה הבעיה. אנחנו חומרים מתבלים, מתכלים. אפשר להחליף אותנו כמו גרביים. נקרעים - זורקים. חבל לתפור. חבל על הזמן. חבל על המאמץ. אין כל קושי להביא חדשים.
לפעמים, בפרוזדור, במסדרון, על יד המיחם, בדרך אל הנוחיות, על יד המעלית, בחדר המדרגות, לפעמים אנחנו רואים זה את זה, מביטים להרף עין: עפעוף מהיר, מצמוץ קל וכבר אנחנו אינם עבורכם, נעלמים כהרף עין. אבק אדם אנחנו. קל למחות אותנו.
כן, חברים. אנחנו עובדים זרים. לכם. ולנו. יש לכם שנייה זמן? תארו לעצמכם – סתם, מה איכפת לכם, לשם שעשוע, עשו נא סימולציה קטנה, שחקו ב"נדמה לי" לרגע: מה אתם הייתם חשים (האם אתם מסוגלים לנסות לחוש זאת?) אילו הייתם במקומנו. רק ליום אחד. לתחושה אחת בלבד. סתם כך, במסגרת משחק הכיסאות המוזיקליים - מה הייתם אומרים? איך הייתם מגדירים אותנו? אתכם? איזה עולם נפלא, מה?
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
