בדיקת חמץ נערכת אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, לְאוֹר הַנֵּר. בפשט זה מפני שאלומת האור הקטנה מחייבת אותנו לריכוז מלא בתחום שהיא מאירה וכך נוכל למצוא את החמץ. בפנימיות - אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר זו מדרגה רוחנית שקצת מעבר לשכל האנושי, שאליה יש להתחבר כדי להיות מסוגלים לבדוק את החמץ של עצמנו. ואת זה ניתן לעשות רק לְאוֹר הַנֵּר. הכוונה היא ל-נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ'), שעל-ידי התחברות לאור הנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל, התחברות שהיא אפשרית אם מניחים הצידה את השיעבוד לגשמיות העולם הזה, מאירים את הרבדים השונים בנפש, כולל אלה הנסתרים, ומצליחים למצוא את החמץ שמסתתר בהם. כאמור, פעולה זו נעשית בשעת ערב, אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, והיא מספיקה כדי לזהות את החמץ, לרכז אותו ואפילו לנטרל אותו, אבל עדיין לא לבער אותו.

כדי לבער את החמץ, צריכים להמתין לאור היום, ביום ארבעה עשר. התורה קוראת ליום הזה 'ראשון' (שמות י"ב): [טו] שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם - הכוונה לביעור חמץ שזמנו, כנ"ל, הוא ביום ארבעה עשר, עוד לפני התקדש חג המצות בליל חמישה עשר, והתורה קוראת ליום הזה ראשון. כלומר יש בו איזו מדרגה רוחנית השווה לזו של יום חמישה עשר, שהוא הראשון האמיתי. שכן כתוב בהמשך: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי. וכאן ברור שהכוונה ליום חמישה עשר שהוא היום הראשון בחג המצות שנמשך שבעה ימים. גם כתוב: [טז] וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: אז גם ארבעה עשר וגם חמישה עשר הם היום הראשון?

ובכן, ה'ראשון' בנפש זו מדרגת החכמה שהיא ראשית המודע. לאחר שהאדם התחבר אל העל מודע ב-אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר ובדק את החמץ שבנפשו לְאוֹר הַנֵּר ה' נִשְׁמַת אָדָם, פעולה שאשר לעשות רק מתוך קבלת עול, שכן זה נוגד את הטבע האנושי, הוא יכול לעבור לשלב הבא ולעבוד על ביעור החמץ. כאמור, בשלב הראשון הוא יכול רק למצוא את החמץ ולרכז אותו. בנפש - זה אומר שהוא יכול לכפות על עצמו התנהגות נאותה בהתאם להוראות התורה, ושוב, מתוך קבלת עול בלבד, אבל עדיין לא להתגבר על נטיותיו כך שיצא משיעבוד לחירות אמיתית. עדיין אין בכוחו להפוך את טבעו מרע לטוב, מחמץ למצה. את הכח להיפוך כזה הוא עשוי לקבל ביום ארבעה עשר, בראשון, מתוך התבוננות שכלית בגדולת הבורא יתברך. התבוננות שבכוחה להעניק לו זווית ראיה נכונה על עצמו ועל העולם ובכך לבער מנפשו את החמץ, את נפיחות האגו שמפריע לו להשתחרר ממצרים.

וכל יהודי יכול להגיע למדרגה זו, שכן בפנימיות הלב של כל יהודי מצויה נקודה של חיבור לאין סוף ברוך הוא, נקודת היהודי שבו. נקודה זו עלולה להיות מכוסה בערימות של רפש, ערימות של חמץ במקרה שלנו, אבל אל הנקודה עצמה - החמץ אינו מגיע. וזה מה שרומזת המשנה באומרה: מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. הנקודה הפנימית הזאת אינה צריכה בדיקה כי החמץ - שיעבוד מצרים, אינו יכול להגיע אליה, אינו שולט בה. שם היהודי תמיד בן-חורין וקשור לרבונו של עולם. ונקודה זו היא המעניקה ליהודי את הכח להתגבר על הפיתוי והנטיה להשתעבד למצרים. כאמור, נקודת היהדות שלנו עלולה להיות מכוסה בכיסויים רבים וכבדים, אבל היא קיימת. וכדי לחשוף אותה צריכים לבדוק את החמץ לְאוֹר הַנֵּר ה' נִשְׁמַת אָדָם, להתבונן בגדולת הבורא מול קטנות הנברא. בכך חושפים את אותה נקודת יהדות מסותרת ובהדרגה היא מאירה את כל הנפש עד להיפוכה המוחלט מחושך לאור, מחמץ למצה.

וכל הנ"ל קשור קשר הדוק עם פרשת השבוע שקוראים בשבת שלפני פסח, פרשת צַו. (ויקרא ו'): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. המזבח רומז ללב היהודי שבו בוערת אש תמיד של דבקות בה'. קרבן עולה מתאפיין בכך שכולו עולה על המזבח, בשונה מקרבן פסח למשל, שנשחט במקדש אבל בעליו הם האוכלים את בשרו. את כל הקרבנות מקריבים רק ביום, אבל האש על המזבח דולקת תמיד ואברי הקרבנות ממשיכים להיאכל באש המזבח גם בלילה, אם לא הספיקו להיאכל ביום. וזה רומז למצבים הנפשיים שחווה יהודי בקשר שלו עם הקב"ה; במצב של אור, יום, הוא מזהה את השגחת ה' וקל לו לחוות את הקשר אליו. אבל בלילה, כאשר חושך הגלות מתגבר ולא מזהים את אור ה' בעולם - עליו להפעיל מאמץ מודע לשימור הקשר הזה, שהאש בלבו לא תכבה לעולם. ובע"ה, על-ידי זה נזכה לצאת מגלות לגאולה מיד ממש.