הצופה בהצגה החדשה של תיאטרון גשר, שואל את עצמו במהלך המונולוג הראשון של גור קורן הצעיר, לאיזו הצגה בדיוק "נפל"? מחפש, ממקום מושבו הפסיבי בכיסא שבאולם, את קצה החוט להיאחז בו כדי להיות קשור לבמה, לשחקנים ולמחזה. לאט-לאט, במהלך שעה וחצי, כמו ביצירה מוסיקלית שמתחילה קצת סתמית, חרישית ולא מוגדרת, העלילה, התפניות, ההפתעות, ההברקות, הצחוקים עולים בהדרגה לצלילים מטורפים של קרשצ'נדו חזק, של רגשות כאב וגעגועים, של ההתרגשות ההיא שבעבורה אנחנו, בכלל, הולכים לתיאטרון.