תשתית אידיאולוגית למרצ

יפעת סולל, חברת הנהלת מרצ, במאמרה כאן "להחזיר אידיאולוגיה למרצ" (12.3.10), טענה, בצדק, ש"מרצ צריכה להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית כוללת לסדר הפוליטי בישראל". אף שהמאמר סדור, רהוט וממוקד, ואני אישית מסכים כמעט לכל מילה בו, דבר אחד חסר, וזה דווקא הדבר החשוב ביותר: מה היא אותה "אלטרנטיבה אידיאולוגית". הרי זו אינה יכולה להיות רק היחס למלחמה, או למבצע זה או אחר, אלא בעיקר תשתית אידיאולוגית מובחנת שתבדל את מרצ מזרמים אחרים, באשר לזכותנו על הארץ.

מצד אחד הימין מאמין שה"הבטחה" בספר הספרים מקנה לנו את הזכות על כל ארץ ישראל. מנגד, ניצבת לה אידיאולוגיה א-ציונית, או אנטי ציונית, שבסיסה הוא שלילת קיומה של מדינה יהודית-ציונית, בדרגות שונות של קיצוניות. בתווך ניצב לו השמאל הציוני-הומניסטי, שנראה שיש לו רק עמדות והשגות בנושאים פוליטיים שוטפים, מתוך השקפה נאורה ועמדה מוסרית אוניברסלית, אך ללא תשתית אידיאולוגית מוצקה.

תשתית כזו נחוצה למרצ - כי בית ללא יסודות איתנים יקרוס עם חילופי הזמנים והרוחות, וזו אולי הסיבה למשבר החריף שעובר על השמאל הציוני בכלל, ועל מרץ בפרט. תשתית כזו חשובה במיוחד לנוער ולצעירים חדורי אידיאלים, בעלי חוש צדק ורגישות לעוולות מוסריות, המתפתים, לנוכח מדיניותה ומעשיה הלא מוסריים של ההנהגה, לעמדות אנטי ציוניות. אך היא נחוצה גם לאחרים.

בשאלת הזכות - הרי ברור שלכל עם, ולעם היהודי בכלל זה, יש זכות בסיסית לריבונות ועצמאות. ברור גם שמכל המקומות שבעולם יש לעם היהודי זיקה היסטורית רק לארץ ישראל. זיקה ולא זכות מוחלטת. אך איך קובעים את גבולותיה של הזכות בגין הזיקה הזו?

לציונות היהודית-הומניסטית היו, בשני הדורות הקודמים, שורה של הוגים מעמיקים ונודעים - מרדכי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, גרשום שלום ועוד רבים וטובים - שהתחבטו בשאלות אלו. דומה שהדברים הבאים של בובר יכולים להוות מצע כזה: "מספרים כי נורדאו בא פעם להרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערביים. אם כן, הרי אין הצדק על צדנו!'. אם נכונה אמרה זו, מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול... אם נתבונן היטב, נראה, כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את 'מרחב מחייתו'... אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול, אבל ניתן לנו החסד הזה: שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח" (מרדכי מרטין בובר, בספרו "אין שאננים בציון").

זו בדיוק נקודת המוקד כיום: האם עשינו יותר עוול מכפי הנדרש, רק מפני שנזדמנו לנו, אחרי מלחמת ששת הימים, הכוח וההזדמנות לעשות כן, או שנהגנו עם עצמנו בריסון מוסרי? הדעה של כל בר לבב היא שהפרזנו לעשות ככל שיכולנו, ללא עכבות מוסריות כלשהן. הרי מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עוד לפני שהגל המשיחי והחמדני שטף את הארץ, אמרנו שהשטחים הם "עירבון" עד לשלום. השאלה מה היא מידת ההכרח עולה, כמובן, בכל עוצמתה. השמאל הציוני הכריע שההכרח הוא מדינה בגבולות שנקבעו במלחמת העצמאות. שכן, בהתאם למשנת בובר, המדינה היהודית יכולה מבחינה דמוגרפית להתקיים גם בגבולות העצמאות. האם גבולות אלה מקודשים? לא בהכרח. לכן, בהתחשב בעובדות שנוצרו, ומתוך אותו עקרון של צמצום העוול, ייתכנו, בהסכמה הדדית, חילופי שטחים.

לסיכום: לאומיות אינה חייבת להיות לאומנות דורסנית. היא יכולה להציב לעצמה סייגים: להיות הומנית, פלורליסטית, דמוקרטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור החזון האוניברסלי של גאולת האדם, שמקורו ביהדות. מכאן שחשוב שמרצ תעמיד, תמַצב ותטפח מצע אידיאולוגי ברור, דוגמת זה שהוצג כאן, להצדקת קיומנו כאן, כך שגם נוער אידיאליסטי יוכל להזדהות אתו בנקל.