לחשוף את ערוות הפלשתינים

ישראל נמצאת תחת מתקפה דיפלומטית שכמוה היו מעטות בהיסטוריה הקצרה שלה. ארה"ב ומדינות אירופה, ומאידך, העולם המוסלמי כולו, רואים בישראל אחראית בלעדית לקיפאון המדיני מול הפלשתינים. קיימת תחושה שעל הפלשתינים לשבת בשקט, לא לעשות שום מהלך כי ממילא ישראל עושה את כל הטעויות האפשריות. אין זה סוד שממשלת נתניהו היא מבחינת סדין אדום בעיני האמריקנים והפלשתינים וסיכויי עמידתה מול מתקפה זו אינם גדולים למדי.

ההצעה האחרונה היוצאת מהבית הלבן היא הקפאת הבנייה בירושלים המזרחית למשך ארבעה חודשים כדי לאפשר משא-ומתן ישיר בין הצדדים. יש, לכאורה, סוג של התערבות גסה, אך עם זאת, על ישראל לעשות את כל המאמצים כדי לחשוף את ערוותם של מנהיגי הפלשתינים ושל ארגוני הסירוב. זו הדרך הטובה ביותר להיחלץ מן הלחץ העצום שיש על ישראל ולהגיע לנרמול היחסים עם ארה"ב ומדינות אירופה.

אבו מאזן ואנשיו אינם מסוגלים להגיע להסדר כולל עם ישראל, לא משום שהם אינם רוצים (אולי גם זאת) אלא משום שאין בכוחם להעביר החלטה מסוג זה בקרב כלל האוכלוסיה הפלשתינית.

אבו מאזן "שולט" ביו"ש אך ורק בזכות הימצאותם של חיילי צה"ל באותם האזורים. למרות התחושה שכאילו המדובר בשלטון מרכזי חזק, באזורי השליטה, כביכול, של הרשות הפלשתינית יש יותר כאוס מאשר שלטון מרכזי. החמאס וארגוני הסירוב הפלשתינים הם שולטים בפועל ברחוב, וככל שחולף הזמן, שליטתם מתחזקת עוד יותר.

רצועת עזה נשלטת בלעדית על-ידי חמאס וזו לא חדשה אלא עובדה מצערת. אין שום סיכוי שאבו מאזן יוכל להגיע להסדר שלום עם ישראל כל עוד עזה היא "ארץ הרשע". מי שאיננו מכיר בעובדה זו, מתעלם מהמציאות.

נכון שיש בישראל גורמים פוליטיים המנסים למכור לציבור תיאוריה לפיה הידברות עם חמאס תוביל לשלום המיוחל. לא מן הנמנע שעמוק בלבותיהם, הם מבינים שתיאוריה זו מופרכת מיסודה, לפחות לעת עתה.

הרשות הפלשתינית מתעקשת שכן ניתן להגיע להסדר. ישראל חייבת, לטובתה, לנקוט בצעדים אשר יוכיחו שאמירות הרשות הפלשתינית הן אמירות בעלמא, ללא שום כיסוי. אדרבא, תכריז ישראל על הקפאת הבנייה בירושלים המזרחית כפי שארה"ב דורשת ומאמינה. זו הרי המנטרה של אבו מאזן וחבר מרעיו. בארבעת החודשים הללו ניתן יהיה להמחיש לעולם כולו שאין כל אפשרות להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים, ודאי לא עם שלטונות חמאס. על ישראל להודיע שללא שום התקדמות במהלך ארבעת החודשים, היא רואה את עצמה משוחררת מכל התחייבות קודמת. מיד עם תחילת המשא-ומתן, הדיון חייב להתמקד בירושלים וזכות השיבה. מי שמתאר לעצמו שהפלשתינים יהיו מוכנים לוותר או להגיע לפשרה מקובלת על כלל העם הפלשתיני וגם על ישראל, משלה את עצמו.

סוגיית הגבולות והביטחון חייבים לבוא לדיון מלכתחילה ולא להשאיר זאת לסיום, אחרת הסיום יהיה חלום באספמיה. אם יקרה נס והפלשתינים יסכימו לוותר על זכות השיבה המסכנת את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, יהיו מוכנים להתפשר לגבי ירושלים, היינו כל השכונות שנבנו עד היום ועומדות להיבנות יוכרו כחלק ממדינת ישראל, כולל מעלה אדומים, ורק הישובים הערביים במה שמכונה "עוטף ירושלים" יינתנו לפלשתינים, הרי שיש על מה לדבר.

שר הביטחון ברק יודע היטב את המציאות, לכן מוזרה מאוד שתיקתו. כראש ממשלה הציע לפלשתינים הרבה מאוד, אפילו את המרב שהוצע להם אי-פעם עד אז. הפלשתינים לא קיבלו את התוכנית וברק סיים את כהונתו כראש ממשלה.

דומה שההצעה הנדיבה ביותר, כך לפי מקורות גלויים, באה מצידו של מר אולמרט. במונחים של פשרה טריטוריאלית, הצעת אולמרט הייתה צריכה להתקבל בשתי ידיים, אך אבו מאזן החליט לא להחליט, ולא להשיב כלל.

ההיסטוריה הפוליטית של הפלשתינים יכולה בהחלט להיחשב כמצעד איוולת שהביא את הפלשתינים היכן שנמצאים כיום. אין טעם לסקור את כל המהלכים המטופשים של הנהגת הפלשתינים לדורותיה, לפני קום המדינה ולאחריה. גם הנהגת ערביי ישראל מובילה את עמם מדחי אל דחי, מאסון לאסון. ההקצנה בקרב מנהיגי הערבים בישראל רק תרחיק את סיכויי השלום.

במקום שמנהיגי ישראל יחפשו דרכים עקלקלות כדי לרצות את הנשיא אובמה, ראוי שיירתמו לפעילות מדינית שתחשוף את ערוותם של הפלשתינים ושותפיהם במדינות ערב הקיצוניות והפונדמנטליסטיות.