במוחם של הישראלים השתרשה המשוואה שאם אין סיכוי לשלום - הימין הוא הפתק הנכון בקלפי. זה נשמע אינטואיטיבית הגיוני, רק משום שהשמאל רץ בתחום המדיני כמעט ורק על אג'נדה אחת - שלום. וכך אם אין סיכוי לשלום - אין טעם לשמאל. זו טעות הסברתית ומהותית כאחד. למזלנו ישנו גם שמאל אחר.
ראשית יש לומר: תשכחו מזה שמאלנים, לא יהיה פה שלום; לא בקרוב. ניתוח של תפישות המנהיגים הדומיננטיים אצל הפלסטינים (כולל אבו מאזן) והישראלים (כולל לבני וברק) לגבי ההסדר הראוי בינינו לבין הפלסטינים, מצביע על היתכנות מבנית קלושה לשלום מוסכם בזמן הקרוב. למרות התקדמות רבה, לשני הצדדים יש עדיין דרישות שלא מכבדות את הרגישויות והצרכים הלאומיים היסודיים של הצד השני - למשל, בסוגיית זכות השיבה המאיימת על דמותה של ישראל. יתכן שמשא-ומתן אינטנסיבי והרבה רצון טוב ירככו את הצדדים, ונוצרו כבר "הסכמי מדף" יצירתיים. אבל האווירה הציבורית שיצרו המתלהמים משני הצדדים, מקטינה מאוד את הסיכוי לדינמיקה בונה.
מנגד, האופנה העכשווית של שלום בכפייה בזכות "הדוד אובמה", גם היא לא מציעה באמת שלום. החיה הזו שנקראת "שלום" שברירית דיה גם כששני הצדדים חפצים ביקרה, לא כל שכן - כששני הצדדים מתנגדים לה. וזאת עוד מבלי להתייחס לבעיות האתיות המעורבות בפרקטיקה כזו.
מי שרוצה, בתנאים האלו, להמשיך ולתבוע
שלום עכשיו - מגחך את עצמו, והופך ללא רלוונטי פוליטית. גרוע מכך, הוא מסתיר בכך את הבעיות המוסריות של המשך משטר האפלייה הממוסד בשטחים. לפי ההגיון הזה, העוולה הגדולה מכל אמורה לחכות לפיתרון בהסדר שלא נראה באופק, במקום להפוך למושא של סדר יום שמאלי עצמאי. הבעיה העיקרית ובת הפיתרון באזור היא הדלק של חוסר החיבה ההדדית בין הצדדים. מקורו של "דלק" זה הוא, במידה רבה, במשטר האפליה הממוסד בין ה
מתנחלים היהודים בעלי זכויות היתר, לבין הנתינים הפלסטינים חסרי העתיד. את המשטר הזה אנחנו יצרנו, ובאפשרותנו לסיים אותו. הוא בשליטתנו, השלום לא.
גם משום כך, דרישות השמאל צריכות להתמקד בזכויות - ולא בקידום תהליך של הסכמה חוזית על פיוס, כנגד כל הסממנים המצביעים שהיא בלתי-אפשרית. יש לעבור משיח של "שלום עכשיו" (איזה מיתוג אומלל - שלום אינו יכול להיות החלטה מיידית של צד בסכסוך), לשיח של "זכויות עכשיו". הטענה הפוליטית צריכה להיות שלאחר תקופה מסוימת ללא משטר האפלייה, יתכן להתיר את הפלונטר המורכב בין הצדדים - הנוגע בסוגיות מיקרו-גיאו-פוליטיות מורכבות - לאט, ובלי ה"רעש" האמוציונלי והפוליטי שמוסיפים הדיכוי ומשטר האפליה. סיום המשטר הזה גם לא נמצא בסתירה לשיקולי ביטחון, כי אינו דורש נסיגה מיידית של צה"ל.
קו "זכויות עכשיו" אמיץ יכול להיראות כך: קידום מהלך לפינוי מרבית ההתנחלויות - למעט מקרים שבהם יסכימו מתנחלים, בערבות בינלאומית, לגור בשטחים כאזרחי הרשות הפלסטינית, כלומר כשווים, ויכובדו שם כמיעוט דתי. צה"ל, במקביל, ישאיר פריסה מסויימת של כוחות בגדה המערבית למטרות ביטחוניות בלבד ועד שיושג הסכם שלום, אך ללא שיטור אזרחי. מהלך כזה יבטל את משטר האפליה, אך לא את ה"כיבוש" הביטחוני באופיו. גם צעד כזה עשוי להיות כרוך בכפייה בינלאומית. אלא שפה לא מדובר בעניין פנים-ישראלי שמתערבים בו מבחוץ, אלא בסיום משטר אפלייה אנטי-דמוקרטי בשטח שישראל מעולם לא סיפחה רשמית. צעד כזה ישדר לפלסטינים מסר של רצינות, ויעביר את הכדור למגרש שלהם.
במקביל, יש להיאבק במשטר האפלייה היותר מרוכך המכוון נגד אזרחי ישראל הפלסטינים. "זכויות עכשיו" הוא סדר יום שלא עוצר בקו הירוק. כל הצעדים הללו, מטרתם העיקרית היא להשריש את הכבוד לזכויות אדם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
