רוחה של אתי הילסום (ג')

צעירה יהודייה בת 29 שיכלה להציל את עצמה מהרכבת שיצאה מווסטרבורק לאושויץ. חבריה הלא יהודים מראים לה את הדרך להימלט. אבל היא אינה מוכנה להציל את עצמה.

היא מתבוננת בסבל שמסביבה, וברור לה שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה להימלט ממנו. עוצמת המצפון הסולידארי האנושי צועקת בתוכה, שעליה להישאר עם הסובלים. באותם ימים אחרונים היא מרחפת במחנה שיכורה מאהבה לחיים ולעולם. ובאותם ימים אחרונים היא כותבת את השורות הבאות ביומניה:

"אלוהים, הבטחתי לך שאבטח בך. אלוהים, שוב חשבתי עליך היום, אני אוהבת אותך כל כך, אבל לא יכול להיות דבר רע יותר מאשר לראות אותך סובל ומתענה לידי".

מסביבה מכונת ההשפלה קוצרת אנשים, אבל היא מבקשת ברגעים האחרונים להכיל את אהבתה לאלוהים, כשהיא חשה את סבלו יחד איתה. אך כשעל עולמה הרוחני המזוקק משתלטת לעתים עוצמה של ניתוח שכלתני, הרי אנו עדים לשורות הבאות:

"אלוהים, אתה נראה רע, כל-כך סחוט... אני מעדיפה להתפלל למענך מרחוק. אני כבר לא מאמינה בעזרה שתבוא מבחוץ. אני לא בונה עליה. לא על האנגלים, לא על האמריקנים, לא על המהפכה... לילה טוב לך אלוהים".

בתחנה האחרונה לפני אושוויץ, בווסטרבורק, אנחנו מלווים עולם פנימי של אישה, שמצליחה לגנוב מאותה מלכודת-מוות גם רגעי פירורים גנובים של אהבה חושנית עם גבר. הרגעים הגנובים בחיקו של גבר זוכים לחשיפה אמיצה:

"אני מרגישה שהייתי רוצה להתכרבל בזרועותיו ולא להיות אלא אישה, או אולי עוד פחות מאישה, אולי רק פיסת בשר נאהבת... אני רוצה להחיל את מעט החושניות הזו על כל החיים... אני רוצה לתת למעט החום הפיזי, אשר שני אנשים מחפשים זה אצל זה, משמעות הרבה יותר נשגבת...".

אודה שכקורא היה לי קשה לקבל את השלווה והרגיעה של אתי הילסום בחיק התופת, אתה מצפה שכל רגע תבוא התפרצות זעם ואגרוף קמוץ בנוסח ביאליק - "שמים בקשו רחמים עלי, אם יש בכם אלוהים ואני לא מצאתיו". אך במקום הזעם והאגרוף הקמוץ של ביאליק לעבר שמיה של קישנוב ב-1903 וה"סופות בנגב" ב-1905, אתי הילסום בדרכה לאושויץ ב-1943 מסיימת בהתפייסות מוחלטת עם אלוהים:

"אלוהים, הבטחתי שאבטח בך, והנה גירשתי מתוכי את הפחד והדאגה...".