הבורר

הליגה הערבית אשררה שוב השבוע את יוזמת השלום שלה. שוב הושיטה הליגה הערבית ידה לשלום, ושוב ממשלת ישראל בוחרת להתעלם. אנו ממשיכים לעצום עינינו ולטמון צווארנו עמוק באדמה.

נכון, לא כל פרטי היוזמה ברורים די צרכם: האם היוזמה מציעה חילופי שטחים? מהו בדיוק "הפתרון הצודק והמוסכם" לסוגיית הפליטים, לפיה? גם לתוכניות שלום אחרות יש שוליים לא סגורים, ואפילו תוכנית ז'נבה המפורטת כבר ניתנת לפרשנויות (הר חומה - תפונה או לא?). אבל מרכיבי ההסדר ברורים ודומים בכל ההצעות, ונותר רק לסגור את הפרטים האחרונים.

וכך, שעה שאפילו בעלי הרצון הטוב מתקשים להגיע להסכמה, אין זה מפתיע כלל ועיקר שנתניהו ולבני - שאין הרצון הטוב מצוי בנפשם - מסרבים בעיקשות לזוז מילימטר ממקום רבצם. הרי גם אם ילך ראש הממשלה - המקפיא והמפשיר, או תלך יושבת ראש האופוזיציה - שנזפה בנתניהו על הקפאת ההתנחלויות, או אפילו שר הביטחון - שברצותו עוצם עין אך אף פעם לא מפנה מאחזים - לנהל משא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית, ספק גדול אם יוכלו להגיע להסכם. הם לא מסוגלים לעשות זאת בגלל הקואליציה, בגלל המתנחלים, כי יפחדו להראות חלשים, כי יחששו מדעת הקהל, כי יש להם בעיות בבית, או כי יש להם עניינים של כבוד.

הפלסטינים, מצדם, מסונדלים במידה לא מבוטלת אף הם. גם להם אופוזיציה חזקה ולאומנית, שתראה בכל פשרה הזדמנות לניגוח. ברק ואולמרט, בעת שכיהנו כראשי ממשלה, כשלו בניסיונותיהם להגיע להסדר עם הפלסטינים, גם כי לא יכלו, לא רק כי לא רצו. בלא הסדר כולל שניתן יהיה להביא בפני הציבור - הישראלי והפלסטיני - כמקשה אחת, סגורה ומוגדרת, יהיה קשה עד בלתי-אפשרי לזכות לתמיכה.

דומה כי את המבוי הסתום הזה לא יכולים הצדדים לפרוץ בעצמם. רק אם תתייצב הקהילייה הבינלאומית, ותתערב - באופן חד וברור - ותסייע בסיכום המשא-ומתן, וביישום ההסכם שלאחריו, ניתן יהיה להתקדם. בלי התערבות חיצונית פעילה - דינו של המשא-ומתן להיכשל.

סקרי דעת קהל מוכיחים כי הציבור הישראלי בשל ברובו למעורבות שכזו. בסקרים שלאחר נאום אובמה בקהיר הביע אומנם רוב הציבור התנגדות לתוכנית אובמה, אבל בה בשעה ביטאו רוב הנשאלים את רצונם שישראל תקבל את תוכניתו. זו איננה סתירה. הציבור מבין היטב שיחסינו עם ארצות הברית והעולם חשובים הרבה יותר מעוד התנחלות, או עוד שכונה בירושלים. הציבור יודע כי ישראל - שכבר נענתה לא פעם בעבר ללחץ אמריקני - לא סבלה בשל כך. יש שיאמרו אף שיצאה נשכרת מהענות לדרישות ארצות הברית.

כיום, במצב הדברים שנוצר, מן הראוי שממשלת ישראל - שאמורה להיות אמונה על האינטרסים הישראליים, ולהבין כי מימושם מחייב להגיע להסדר של קבע עם הפלסטינים ושאר המדינות הסובבות אותנו - תבקש מהנשיא אובמה שיסכים לקחת על עצמו את התפקיד הקשה והחשוב, להתייצב כבורר בינינו לבין הפלסטינים.

הבסיס הוא ברור: צריך להכריע בשאלות קונקרטיות של גבולות מדויקים, חילופי שטחים, כוח רב לאומי כן או לא - השאלות הללו אינן מצריכות הכרעות ערכיות, הן טכניות במהותן. אם נוכל לנטרל חששות פוליטיים פנימיים באשר לכל תו ותג של ההסדר, מהצד הישראלי והפלסטיני כאחד, ניתן יהיה לסיים את התהליך בתוך חודשים ספורים. כך נוכל, אנחנו והפלסטינים, להביא קץ לארבעים ושלוש שנות כיבוש, כיבוש שאותו לא הצלחנו לסיים, גם לאחר שני עשורים של משא-ומתן.

אנו - אזרחי המדינה שהוקמה בהחלטת האומות המאוחדות על-פי החלטת ועדה שלמעשה הייתה ועדת בוררות, שקיבלנו את הלחץ האמריקני לנסיגה מסיני (פעמיים), ושהסכמנו לקבל בוררות בינלאומית בסכסוך על טאבה - נצא נשכרים מבוררות זו.