נופל וקם (2)

יש לי תחושה, שהשם "פרשת קם" או "החיילת המרגלת" לא יחזיק מעמד הרבה זמן. ככלות שחולפות השעות מתברר, שזו פרשת אורי בלאו לא פחות מאשר פרשת ענת קם, במיוחד כאשר העיתונאי ממשיך להתחמק מחובתו האלמנטארית כאזרח ישראל ולהתייצב לחקירה בפני הרשויות המוסמכות.

על-פי הדיווחים בתקשורת, ענת קם אמרה בחקירתה שמניעיה היו אידיאולוגיים. פרסומים אחרים מצטטים אותה כאומרת, לאחר החקירה, שפעלה מטעמים מוסריים - הרצון למנוע הרג פלשתינים חפים מפשע. עורך דינה ואמה מנסים כעת להרחיק אותה מתדמית של שמאלנית. אז מה האמת?

תרשו לי להציע תסריט שונה, שמבוסס רק על ניתוח של מה שהתפרסם. הנה העובדות שהן חומר הגלם לתסריט הזה. קם הייתה עיתונאית במקומון הירושלמי של ידיעות אחרונות לפני גיוסה. במהלך שירותה היא כתבה בעילום שם באתר וואלה. היא צילמה 2,200 מסמכים במשך שנה וחצי. כמה ימים לפני שחרורה, צרבה אותם על תקליטור. לאחר השחרור הציעה קם את המסמכים ליוסי יהושוע מידיעות אחרונות, אך נדחתה. בעקבות זאת, הציעה אותם לאורי בלאו מהארץ והצעתה התקבלה. במקביל החלה קם לעבוד במשרה מלאה בוואלה.

עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ומכאן ננסה להגיע למניע. אם קם באמת חששה לחייהם של פלשתינים שצה"ל מחסל, מדוע חיכתה זמן כה רב? ומדוע הייתה זקוקה לכזאת כמות אדירה של מסמכים, שרובם בכלל אינם נוגעים למדיניות החיסולים? זה מוביל אותנו למניע אידיאולוגי כללי - אבל הרי קם עצמה ומקורביה פוסלים כעת מניע זה.

נשארנו עם מניע אפשרי אחר: קידום אישי. העובדות, ובעיקר ציר הזמן שלהן, מובילות למסקנה, לפיה קם אספה במתכוון את המסמכים כדי להביא אותם כנדוניה לאמצעי התקשורת שיקבל אותה לעבודה. אם זה נכון - הרי שמעשיה חמורים עוד יותר מכפי שנדמה היה עד כה. פעילות על-רקע אידיאולוגי עוד אפשר להבין איכשהו; אבל לפגוע בבטחון המדינה על-מנת להפיק רווח אישי - קשה לחשוב על משהו חמור מזה.

זה שהארץ מביע היום דעה אחת, יחידה ואחידה של כל כותביו - די ברור. מה אתם רוצים, שייצאו נגד מקום העבודה שלהם? שיצביעו על השותפות לדבר עבירה של העיתון, בעליו ועורכיו, בכך שהם מממנים לאורי בלאו את בריחתו ללונדון מאימת החקירה? יותר מעניין לראות כיצד מסקרים את הפרשה ידיעות אחרונות ומעריב.

היינו מצפים, ששני העיתונים ייחלצו לעזרת עמיתיהם. אבל לא. בשניהם מודגשת החומרה של הפרשה, ובעיקר במעריב מובלטת גם העובדה (הנכונה) שאין לה שום קשר לחופש העיתונות.

אז מה, לפנינו עיתונות ישרת-דרך, המוכנה להצביע על כשליה שלה? מה פתאום. לפנינו אינטרס מסחרי פשוט וברור. הרי הארץ מדפיס את ישראל היום, האויב הגדול של ידיעות ומעריב, ומובן שידיד-אויבי הוא אויבי. אז אל תתבלבלו: קרוב לוודאי שחוץ מהאתר בו אתם גולשים כרגע, תתקשו למצוא מישהו שמכסה את הפרשה בצורה נטולת אינטרסים.

הסערה סביב קם אינה צריכה להשכיח את תחקירו של אורי בלאו שעורר את כל הפרשה. באותו תחקיר נטען, כי צה"ל מפר את הוראות בג"צ בנוגע למדיניות החיסולים בשטחים. חשוב מאוד לדעת האם זה נכון, וכל הסימנים מעידים שזה אכן נכון.

אני מתנגד בכל מאודי לכך שבג"צ יכבול את ידי צה"ל וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור. ברור שיש גבולות חוקיים שאסור לעבור, אך ברור גם שיש להכיר בכך שאנחנו במלחמה. באותה מידה אני מתנגד בכל מאודי להתעלמות מהוראות מחייבות של בית המשפט, אפילו בנימוק של בטחון המדינה. אם ההוראות מפריעות, מסכנות חיי אדם או כל דבר אחר - אפשר או לבקש דיון נוסף או לפתור את הבעיה בחקיקה הולמת ומאוזנת.

היום בו הצבא יחליט שאין הוא כפוף להוראות בית המשפט, יהיה יום שחור משחור לדמוקרטיה הישראלית. כך נולדות דיקטטורות צבאיות. את הסף הזה אסור בשום פנים ואופן לעבור, מסוכן מאוד אפילו להתקרב אליו. לכן, מן הראוי שצה"ל יבהיר האם ממצאיו של בלאו מדויקים, ואם כן - מה הוא עושה כדי לוודא שהוראות בית המשפט יקוימו ככתבן וכלשונן.

בואו נניח לרגע שהמניע של קם כן היה אידיאולוגי ו/או מוסרי. מה היא הייתה צריכה לעשות במקרה כזה? הרצון לחשוף מעשים בלתי כשרים ואולי אפילו בלתי חוקיים של הצבא, ראוי להערכה. הבעיה היא הדרך, שהרי אסור להעביר מידע חסוי למי שאינו רשאי לקבלו.

הפתרון מצוי בגוף הבעיה: מותר להעביר מידע חסוי למי שכן רשאי לקבלו. כאלה יש לפחות שלושה, שהיו יכולים להיות הכתובת של קם, ונלך מן הקל אל הכבד. הראשון הוא נציב קבילות חיילים, המפגין עצמאות ונהנה ממעמד רב עוצמה בצבא. השני הוא מבקר המדינה, המבצע ביקורות שוטפות על צה"ל ועל שירותי הביטחון. והשלישי הוא חברי כנסת, הרשאים מתוקף תפקידם לקבל כל מידע - על אחת כמה וכמה אם הם חברים בוועדת החוץ והביטחון.

אם אני איש שמאל שמגלה פעילות בלתי חוקית נגד פלשתינים, אני פונה למשל לאיתן כבל או עינת וילף, נציגי מפלגת העבודה בוועדת החוץ והביטחון. אם אני איש ימין המגלה פעילות בלתי חוקית נגד מתנחלים, אני פונה למשל לדני דנון מהליכוד או לאריה אלדד מהאיחוד הלאומי, גם הם חברי אותה ועדה. יש מספיק דרכים להגיע היום בקלות לכל ח"כ ולמסור לו מידע.

העובדה שקם לא עשתה זאת, מחזקת אף היא את האפשרות שמניעיה לא היו בדיוק אלטרואיסטיים. העובדה שהיא פנתה דווקא לעיתון הקשור למקומון בו עבדה לפני גיוסה, ולאחר מכן לעיתון שממש במקרה הוא מבעלי השליטה באתר האינטרנט שכן שכר אותה - העובדות הללו מדברות לכאורה בעד עצמן.