פרשת השבוע שלנו, שְׁמִינִי, עוסקת בעניינים הכי יסודיים בעבודת ה' של יהודי, ולכאורה קשה למצוא קשר בין תוכנה של הפרשה ובין הפרשה החדשותית דלעיל. אלא שאם מתבוננים עוד קצת, מתברר שהניגוד הוא פשוט מושלם. מצד אחד געש ורעש תקשורתי סביב "אירוע ביטחוני חמור" כאילו האירוע הזה הוא יחידאי, כישלון פרטי של איזו נערה שהלכה רחוק מדי עם האידיאולוגיה שלה, בעוד האמת היא שמדובר בסימפטום של הידרדרות רעיונית חמורה שנמשכת במדינה כבר שנים רבות. סימפטום בלבד. וטיפול בו, ככל שיהיה יסודי, לא ירפא את הנגע האמיתי - הידרדרות רעיונית חמורה כאמור, שממנו מעדיפים להתעלם. שהרי גם אם המעשה שעשתה לכאורה הוא עבירה חמורה על החוק, מהבחינה הרעיונית אין פה שם בעיה. היא אוחזת ומאמינה באותם רעיונות שמבטאת התקשורת ובהם אוחזים ומאמינים כל המנויים לעיל, מערכת החינוך וכולי. היא רק הלכה צעד אחד רחוק יותר מזה המקובל עליהם.

נו, אז מה? זה הרי טבעם של צעירים, לא?! הם הולכים עם האידיאולוגיה עד הסוף, לא כמו המבוגרים שלמדו לעגל פינות. אז על זה להעניש אותה? ומי שאינו רואה את הקשר בין המעשה הזה ובין האווירה הכללית כנ"ל, בין הנערה הזאת ובין הפרופסורים העיווריים שמארגנים למדינה חרם אקדמי וכלכלי, בין העברת מסמכים סודיים בנוגע לחיסולים מתוכננים במגמה למנוע את אותם חיסולים ובין סיכון מכוון של חיי חיילים כדי למנוע סיכוי לפגיעה ב"חפים מפשע" - זה מפני שהוא חי בעלמא דפרודא, עולם הנפרד מאלוקות ר"ל. ובדיוק בזה עוסקת פרשת השבוע שלנו, בחינוך שלנו לראות תמיד ולחוות את האחדות בבריאה, אחדות המוטבעת בה מעצם העובדה שהיא מתהווה כל רגע מחדש על-ידי ה' יתברך שברא ובורא את הכל תמיד.

[ויקרא ט', א] וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וכאן באה סדרת הוראות שמעביר משה לאהרון בדבר הקורבנות שעליו להקריב במשכן, וכן פירוט הקורבנות שצריכים להביא כל ישראל ולהקריבם כִּי הַיּוֹם, ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. ההוראות מתבצעות בדייקנות כמובן, [ה] וַיִּקְחוּ, אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, אֶל-פְּנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד; אלא שמיד בהמשך קורה דבר משונה, וַיִּקְרְבוּ, כָּל-הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ, לִפְנֵי ה'. משה לא קרא להם הוא קרא רק לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל, אבל כולם באו כי שמעו שהולך להיות גילוי נפלא: כִּי הַיּוֹם, ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. אף אחד לא רצה להפסיד את הגילוי הזה ועל כן, התייצבו כולם ועמדו לִפְנֵי ה'. אפילו לא כתוב לפני אוהל מועד, רק לִפְנֵי ה' כי כולם חשו והבינו שזו התכלית, ולא הבניין הפיזי.

אחר-כך באים שני פסוקים שקצת קשה להבין: [ו] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ--וְיֵרָא אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד ה'. מהו הדבר אשר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ? לכאורה, זה מה שאומר בפסוק הבא: [ז] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קְרַב אֶל-הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת-חַטָּאתְךָ וְאֶת-עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ, וּבְעַד הָעָם; וַעֲשֵׂה אֶת-קָרְבַּן הָעָם, וְכַפֵּר בַּעֲדָם, כַּאֲשֶׁר, צִוָּה ה'. אבל בפסוק הזה יש פנייה אישית לאהרון שיעשה מה שהצטווה, אז בשביל מה להכפיל? וחוץ מזה, בפסוק הקודם מדבר בלשון רבים, תַּעֲשׂוּ, בעוד הפנייה לאהרון היא בלשון יחיד, כמקובל. מסתבר שיש בפסוק הזה, בפנייה של משה אל העם, הוראת המשך למה שקראנו בפסוק הקודם, להתקרבות הספונטנית של כָּל-הָעֵדָה לעמוד לִפְנֵי ה'. כי לפי החסידות, לעמוד לִפְנֵי ה' זה למעלה משם ה', זה להתחבר, או לפחות לשאוף אל ה' בכבודו ובעצמו, למעלה משם כלשהו.

זו אכן שאיפה נעלית, אומר לנו משה, והנה הדרך להצליח בה [תורת כהנים]: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ; אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע - העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם - כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר [דברים י']: [ט"ז] וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. מפני מה [יז] כִּי, ה' אֱלֹקֵיכֶם--הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. עשיתם כן - וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. יהודי צריך לשאוף להתאחד עם ה' יתברך והדרך להצליח בכך נתונה בפרשת השבוע שלנו, ובפרט בפסוק הזה שאת ההסבר לו הבאנו מתורת כהנים. ואם נהיה כנים עם עצמנו, נודה בכך שזה בדיוק מה שחסר אצלנו. החוסר הזה מוביל מציונות לפוסט ציונות ועד מעבר לקצה ר"ל. ומי שצריך ראיה לדברינו - שישיב לעצמו על השאלה האם תיתכן תופעה כזאת אצל הציונים הדתיים. ברור שלא. כי בדרכם שלהם הם מנסים להתחבר עם בורא עולם ומנהיגו והאמצעי הכי זמין לכך הוא החיים והיצירה בארץ ישראל. לכן הם לא יעשו דבר שעלול לסכן קשר זה. כדאי מאוד שנסיק את המסקנות מהאירוע החמור ונשוב לדרך הישר, כי זו הדרך היחידה לגאולה האמיתית והשלמה.