עיתון הארץ ועורכיו ופרקליטיו נכשלו וגרמו נזק חמור ביותר למוסד העיתונות. מקצועית ומשפטית. בשתי פרשיות מרכזיות בהן טיפלו בשנים האחרונות - פרשת סיריל קרן ובפרשת קם-בלאו, הם פעלו באופן שסיכן את מקורותיהם. הסיכון התממש:

• בפרשת סיריל קרן שבה נחשד ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון בקבלת כספים שלא כדין לקמפיין הבחירות, פעל העיתונאי ברוך קרא באופן שלומיאלי ובלתי מקצועי. הוא הגיש לפרסום חלקי מסמך ופטפט יתר על המידה - תוך הפרת הבטחה למדליפה - באופן שסייע למח"ש ללכוד את מקור המידע, עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ. כתוצאה מכך היא הועמדה לדין, סולקה מתפקידה בפרקליטות והורשעה בבית המשפט;

• בפרשת קם-בלאו פרסם העיתונאי אורי בלאו את המידע וקטע ממסמך באופן בלתי אחראי, דבר שסייע לחוקרי השב"כ והמשטרה לגלות את מקור ההדלפה וללכוד את המדליפה. נגד ענת קם הוגש כתב אישום באשמה שביצעה עבירת ריגול. אם אכן תורשע, היא צפויה לשנות מאסר רבות;

התוצאות החמורות מדברות בעדן: הארץ ועיתונאיו סיכנו שלא לצורך את מקורות המידע וגרמו בפועל, לפחות על-פי מבחן התוצאה, להסגרתם. המסקנה המתבקשת: טוב יעשו מקורות מידע פוטנציאליים אם ישימו נפשם בכפם של עיתונאים ועיתונים אחרים, רציניים ואחראיים יותר, כאלה שיודעים לטפל היטב בחומרים מוכמנים.

שירות הביטחון הכללי, המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות התנהלו באופן בעייתי. בעצם זאת שניהלו מו"מ עם עיתון הארץ והעיתונאי אורי בלאו, הם יצרו פתח גדול למקח-וממכר על החזרת כ-2000 מסמכים שנגנבו, והזמינו עימות תקשורתי על חופש עיתונות, כביכול, ועל ערכי הדמוקרטיה, לכאורה. גורמי האכיפה אמורים היו לעשות את מה שנראה מתחייב מכורח הנסיבות: לפנות לבית המשפט בבקשה שיוציא צו שיחייב את עיתון הארץ, את עורכיו ואת העיתונאי אורי בלאו, להגיש תוך 24 שעות את המסמכים. ואם לא ימלאו אחר הצו, לעוצרם.

עיתון הארץ, עורכיו ופרקליטיו, אישרו כמה פעמים בימים האחרונים כי הם עומדים מאחורי אורי בלאו, ואף מסייעים לו - הן בהגנה מקצועית, הן בתשלום שכר ובהמשך הפעלתו ממקום מושבו עתה (בריטניה), והן בדרך של מתן גיבוי ציבורי וערכי. ובמילים פשוטות: במקום לקיים את החוק, כפשוטו, ולסייע לרשויות האכיפה להשיבו לישראל כדי שיחזיר את המסמכים, פועלים אנשי עיתון הארץ, כולל המו"ל עמוס שוקן והעורך דב אלפון, בדרך המעלה חשד לשיבוש מהלכי חקירה ומשפט.

כל האמור לעיל נגד עיתון הארץ ואנשיו, אין בו כדי לטשטש את הטעון חקירה ו/או בדיקה בצה"ל, בעניינים המובאים כאן בהמשך.

העיתונאי אורי בלאו חשף בעיתון הארץ בשנתיים האחרונות שורה של פעולות והחלטות צבאיות האסורות על-פי חוק ו/או ההלכה הפסוקה. המדובר בפרשיות הנוגעות להתנהלות צה"ל וזרועות הביטחון בשטחים, ובהן כתבת תחקיר שחשפה בנובמבר 2008 סיכומי דיונים בהשתתפות הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אלוף הפיקוד דאז יאיר נוה וראשי השב"כ אשר ניתנו בהם לכאורה הוראות לביצוע פעולות שאסורות על-פי ההלכות שנפסקו בית המשפט העליון. לטענת הארץ, כל הכתבות אשר פורסמו בעיתון נשלחו לצנזורה הצבאית וקיבלו את אישורה המלא.

פעולות אלה טרם נחקרו. על היועץ המשפטי לממשלה להורות בהקדם על פתיחת של חקירה ומיצוי הדין עם האחראים לעבירות, אם אכן נעברו. החקירה נדרשת במיוחד נוכח העובדה הפשוטה: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, וכן אלוף הפיקוד, שדרשו את החקירה, היו ועודם בעלי עניין מובהק במניעת אותם פרסומים שחשפו עבירות לכאורה על החוק וההלכה הפסוקה.

פרשת קם-בלאו הוכיחה שוב עד כמה פרוצה המערכת הצה"לית. גניבת המסמכים הכמותית מעידה כי לשכתו של אלוף פיקוד הדרום דאז, יאיר נוה, לא הייתה מאובטחת כדבעי. אין צורך כמעט להדגיש, כי החזקת אלפי מסמכים באופן בלתי מאובטח מהווה מחדל חמור המחייב הסקת מסקנות לגבי האחראים לכך. לכך אחראים לא רק אנשי ביטחון שדה, אלא בעיקר אנשי הלשכה, ובראשם אלוף הפיקוד, יאיר נוה, שלא השכילו לעשות מה שנדרש מכל מנהל חברה עסקית: לאבטח את המידע, שמא ידלוף למתחרים ו/או לגורמים עויינים.

המערכת הצה"לית כשלה בעצם קליטתה של ענת קם בשורות צה"ל, ובמיוחד בעצם הצבתה במקום כה רגיש כמו לשכת אלוף פיקוד. את זאת ניתן היה לדעת לו הייתה המערכת הצה"לית בוחנת זאת עם אנשים בסביבתה הקרובה של קם, בטרם גוייסה. מכאן קצרה הדרך: הפירצה קראה לגנבת, העלולה להישלח למאסר עולם. ומי לידינו יתקע שענת קם היא היחידה ששכפלה לשימושיה ספריות של מסמכים ומצגות.