בעידן בו הטכנולוגיה שולטת בכל, ונראה כי האדם הוא בלתי מנוצח, עדיין חיים בקרבנו אנשים אשר חולים במחלה שהורגת אותם, והאלטרנטיבה הטיפולית היחידה שתוכל להצילם היא השתלת איברים.
כמתאמות תרומות איברים, אנו צועדות במשעול החיים והמוות ומנסות לאזן בין סוף להתחלה חדשה. אנו מתוודעות למשפחה אשר יקירה נמצא מאושפז במצב אנוש עם פגיעה מוחית קשה. בדרך-כלל, אנו מוצאות משפחה אבודה, כואבת, אשר נשאבה למצב זה באופן פתאומי ואכזרי. לעיתים זה אבא שאיבד את הכרתו בפתאומיות בגלל שבץ מוחי, לעיתים זו הבת שנפצעה קשה בתאונת דרכים, או הילד שדימם לתוך מוחו בגלל פגם מולד.
התהליך מתחיל תמיד מתוך חמלה, מתוך רצון להיות שם בשביל מי שנשאר מאחור, אבוד ומבולבל. השיחה הראשונית היא תמיד על היקיר או היקירה הבריאים והמתפקדים עד לרגע האירוע. בפגישות הבאות אנו מכירות את בני המשפחה, מפתחות יחסים של אמון ו
כבוד הדדי, מזהות את הכוחות המניעים אותם, מה מלכד אותם, ומה יעזור להם לעבור את התהליך בצורה אשר תאפשר להם להמשיך ולחיות עם ההחלטות שתתקבלנה לבסוף.
השקיפות היא מלאה. אנו, כנציגות הנהלת הסיעוד, מתחייבות לתמוך במשפחה ובמטופל בכל דרך. כל השאלות נענות, וכל האפשרויות מונחות על השולחן.
"אז מה קורה כאשר חושדים במוות מוחי לפי הבדיקות?" אנו נשאלות ומשיבות: "מתכנסת ועדה מיוחדת של שני רופאים מומחים, אשר קובעת באופן אובייקטיבי ולפי החוק את המוות המוחי". "ואם יש מוות מוחי, האם מנתקים מכל המכשירים?" עולה השאלה. "זו אחת האפשרויות. יש אפשרות נוספת, האם תרצו לשמוע?" - אנו משתפות. "כן, בבקשה. הנושא הזה מאוד מלחיץ אותנו, מדובר כאן בהחלטות גורליות שאנחנו צריכים לקבל", אומרים בני המשפחה. ואנו משיבות: "ניתנת לכם האפשרות, הזכות להציל חיים של אחרים על-ידי תרומת איברים. הייתם רוצים לשמוע על-כך?"
תרומת איברים אפשרית רק לאחר קביעה חד-משמעית של מוות מוחי שהוא מוות לכל דבר ואין ממנו חזרה. הגוף עדיין חם, הלב עדיין פועם, אולם במהרה יקרסו האיברים כיוון שמרכז החיים במוח מת. לאחר המוות הלבבי, לא ניתן לתרום איברים. ניתוח להנצלת איברים יתבצע רק לאחר הסכמה פה אחד של בני המשפחה. הניתוח הוא ניתוח לכל דבר, המתבצע בצורה המכבדת את המטופל. כמתאמות, אנו אחראיות על המטופל ונמצאות לצידו במשך כל זמן הניתוח ועד לסופו, ומעדכנות את המשפחה לפי בקשתה.
הגופה נותרת שלמה, וניתן לבצע קבורה רגילה. האיברים מועברים מיידית לחולים, אשר ממתינים להם בחדרי הניתוח השונים ברחבי הארץ. המרכז הארצי להשתלות במשרד הבריאות הוא הקובע למי מוקצים האיברים, בהתאם לרשימות ממוחשבות ארציות של כלל החולים הממתינים. ההחלטה קשה ומדגישה את הסוף. אנו שם כדי לתמוך ולחבק, ומציינות שנכבד כל החלטה שתתקבל. חשוב שכולם יהיו שלמים עם ההחלטה.
עם קבלת ההסכמה מבני המשפחה, אנו מעודדות אותם לראות שוב את יקירם ולהיפרד ממנו. זהו רגע ההשלמה עם הבלתי נמנע, הדרך שאין ממנה חזרה. משפחות מתארות את הרגע כסגירת מעגל וכבר מביעות רצון לפגוש אחר-כך את המושתלים.
הכאב והאובדן כבר מתועלים לאפיקים של תקווה והמשכיות. אנו נוהגות לבקר את המשפחה גם בזמן השבעה. יחסי האמון והכבוד ההדדי ממשיכים גם מחוץ לכותלי בית החולים. אתם לא לבד, אנו אומרות, הצטרפתם למשפחה המלוכדת של תורמי האיברים בארץ, בליווי המרכז הארצי להשתלות. אנחנו איתכם.
לא אחת כינסנו מפגש בין משפחה תורמת למושתלים. זוהי חוויה חזקה ומטלטלת. רגשות מתפרצים בבת-אחת והצדדים נופלים זה על צווארו של זה. פתאום מוצאים מכנה משותף: תאריך יום הולדת, תחביב משותף, אהבות דומות, גורל אשר הפגיש בין כולם. כל צד מספר את סיפורו, החיים שלפני האובדן לעומת החיים שלאחר ההשתלה, הקשיים בפרידה לעומת קשיי ההחלמה מהניתוח המסובך, החששות והמחשבות - האם עשינו את הדבר הנכון, לעומת החיים
החדשים שהוענקו במתנה.
"אני שמחה", אומרת אשתו של תורם איברים, "שלקחתם כל מה שיכולתם כדי להציל אחרים, כך הוא נשאר לי בחיים, וזכיתי למשפחה חדשה".
