לפני מספר חודשים פנה אלי חבר קרוב וביקש לשוחח עימי. נעניתי מיד. בעיניו ראיתי שהבן-אדם הוא פקעת עצבים. למען האמת, סברתי שהמדובר בעוד אחד מהנושאים המרגיזים אותו במקום העבודה, ומחפש בפני מי לשטוח את טענותיו. קוראים לזאת אוזן קשבת. להפתעתי, נושא השיחה היה שונה לחלוטין ממה שחשבתי. הוא רצה לדבר עימי על בנו בכורו, נשוי ואב לילדה בת שנתיים. אודה שקצת נבהלתי בשומעי את הנושא, אך מהר מאוד העמדתי פני פוקר כדי לא לשדר חולשה.
ב', כלומר חברי הטוב, מעבר לעיסוקו היומיומי, הוא קצין בכיר במילואים אשר העמיד דורות של לוחמים וחינך אותם לאהבת הארץ ללא שום מירכאות. גם היום הוא עוסק בחינוך, במקום אחר ובצורה אחרת, אך באותה מידה של התלהבות.
לפני ארבע שנים זכה חברי הטוב, יחד עם אשתו, להוביל לחופה את בנו בכורו אשר נישא לבחירת לבו. היות שאנו, כאמור, ידידים טובים, הוזמנתי לחתונה שנערכה במקום פסטורלי על הר הכרמל שבחיפה. הופתעתי מאוד כאשר התברר לי שהחופה והקידושין נערכו לפי המסורת הרפורמית. לא שיש לי חלילה להלין, כי כל אחד זכאי לנהוג לפי מיטב הבנתו, אך אודה שלא שיערתי שכך יקרה. החתונה הייתה יפה ומכובדת, וכולנו שמחנו שקם עוד בית בישראל.
השנים עברו והזוג הצעיר הביא לעולם ילדה, וחברי, סבא ב', התרגש מאוד. בכל זאת... הנכדה הראשונה. למרות השמחה על נישואי בנו (יש עדיין דבר כזה) והולדת הנכדה, בכל זאת ב' התהלך באי-נוחות מופגנת תוך שהוא פולט מדי פעם ביקורת קשה על המדינה. דווקא מב' לא ציפיתי, כי הרי אני מכיר אותו, את דעותיו ואת מסירותו לעם ולחברה. דווקא משום כך, לא כל-כך הבנתי מה מעיק עליו במשך השנים שעברו מאז חתונת בנו בכורו. יום בהיר סיפר לי ב' שהזוג הצעיר טס לצ'כיה כדי להסדיר את הנישואים האזרחיים שם, תנאי להכרתם בישראל כבני זוג נשואים לכל דבר, כמעט. מדוע כמעט? כי כלתו של ב' חטאה בחטא שלא יכופר: נולדה בישראל לאב יהודי ולאם לא-יהודייה - משמע היא אינה יהודייה, כלומר פסולת חיתון לפי היהדות.
בנו של חברי, אשר ספג בבית חינוך ראוי, הוא בעצמו קצין בכיר (במיל.) ועובד כיום באחד מגופי הביטחון היותר משמעותיים. עבודה קשה ומפרכת, אך הבחור הצעיר עושה חיל, כי כך הוא למד בבית. אשתו הלא-יהודייה, עורכת דין במקצועה, גם היא עושה חיל במקום עבודתה. שניהם מגדלים את בתם ומסבים נחת להוריהם. אך חברי ב', עדיין מתהלך עם מועקה בלב: מדוע בנו וכלתו אינם יכולים להיחשב לאזרחים שווים, ומדוע עליהם ועל נכדתו חייבת להיות מודבקת תווית הלא-יהודייה? מה יקרה לה, לנכדה, בבוא היום כשהיא תרצה גם להינשא? נכון שזה לא הולך לקרות מחר, אך את חברי ב' זה נורא מעצבן ומטריד. הוא אינו יכול להשלים עם כך שבנו וכלתו, שנולדו בישראל ומשרתים אותה בצורה הטובה ביותר, לעולם תדבק בהם תווית יוצאי הדופן.
|
|
למרות שאני מכיר את ב' היטב, מעולם לא שאלתי אותו, וגם לא להפך, מה דעותיו הפוליטיות ובעד מי הוא מצביע. חברים טובים, ללא פוליטיקה ממש. מדוע אני כותב זאת? משום שב' החליט לכתוב מכתב לאחד מהח"כים של "ישראל ביתנו" אשר הבטיחו גדולות ונצורות בנושא הנישואים. כתב מכתב מנומק היטב ובו הסיפור שתואר לעיל.
מה קרה, לא קשה לשער: תשובה פורמאלית אומנם הגיעה ועיקרה שנעשים כל המאמצים להגיע לפתרון הבעיה. ב' ממתין לפתרון, אולי יגיע לפני בוא המשיח.
את הסיפור סיפרתי כאן כדי להתחבר לשני אירועים שעל סדר היום: איומי "ישראל ביתנו" הנראים כה פתטיים, כה נלעגים, עד כדי בחילה. מה מונע מן הרוב העצום שיש ל"חילוניים" בכנסת להעביר חוק נישואים אזרחיים, אם הם סבורים שראוי שיהיו כאלה בישראל? רק האינטרסים הקואליציוניים. אם כך הדברים, מה ה'עליהום' על החרדים? הם עושים את עבודתם נאמנה כפי שהציבור שלהם מצפה מהם.
הסיבה השנייה היא ההתבטאות של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי ביחס לחינוך ולחרדים. דבריו נכונים, אך הם אינם מופנים לכתובת הנכונה: ממשלת ישראל וכנסת ישראל. אם מר חולדאי סבור שהחרדים מהווים סכנה לחברה בעצם היבדלותם, ייטיב אם ישכנע את הרוב בכנסת ואת הממשלה לשנות את החוקים. עד שאלה לא יעשו זאת, אל יבוא מישהו בטענה לחרדים.
ממשלות ישראל לדורותיהן וכל הכנסות התעלמו ממה שמר חולדאי טען, לכן הן ורק הן נושאות באשמה. כמו בנושא שירות בצה"ל, גם בנושא החינוך, האחריות היא על הרוב. בנושאים אחרים, דוגמת המקרה של חברי ב', המיעוט הוא זה שמכתיב. לכן התוצאה מונחת לפנינו.
|
|
| תאריך: |
04/05/2010
|
|
|
עודכן: |
04/05/2010
|
|
|