ליבת שיחות הקרבה

אז עכשיו יש לנו "שיחות קרבה" וכמו גוּנאר יארינג/קיסינג'ר/בייקר/רוס/אולברייט/רייס וכולי בזמנם, יערוך אדון מיטשל "מסע דילוגים" בין הניצים על "נושאי ליבָּה" שהיו או לא היו ב"מפת הדרכים". מוּכָּר וידוע. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. רודפים אחר הזנב, מסתובבים, מסתובבים, עד שמגיעה הסחרחורת הגואלת והמושיעה, גם אם היא זמנית. וחוזר חלילה. איש אינו עוצר את מהלכי הסרק לרגע, אין מחשבה תחילה. אולי צריך לוותר על תוכניות למיניהן עם מונחים יצירתיים משום שאין בסיס בכלל. אין נקודת משען. אין יסודות. אין על מה לסמוך.

לפני שיוצאים לפעולה כלשהי ולפני שמגדירים את המטרה, צריך לבדוק היטב את נקודת המוצא שממנה ייגזר הכל. איפה אנחנו חיים? עם מי? למה? מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רצים? המבט פנימה נחוץ ביותר משום שהוא יוכיח עד כמה אין אנו מגובשים לכושר כלשהו. רדיפה תזזיתית אחר חזון עלוּם מתעתעת בחושים שלנו, ואלה, מניבים בהכרח מהלכים נפתלים שרק מסבכים את הפלונטר לחידה סתומה שלא יכולה להיפתר בשום פנים ואופן. רגע רבותיי, רגע, נא להירגע.

בתנאים הקיימים היום בארץ-ישראל מסתמן הפתרון של מיליון מדינות למיליון מניינים כאפשרות מציאותית יותר מכל הפתרונות המוצעים. בכל מדינה נשיא, ראש ממשלה בלי ממשלה, יועץ משפטי, שופט עליון, מבקר מדינה, עיתונאי, רמטכ"ל בלי מטכ"ל, מפכ"ל בלי משטרה, גביר עשיר וקבצן עני. הדבר הזה אינו הזוי יותר מאשר שלום יציב ובר-קיימא בין חמאס, ג'יהאד, פת"ח, חיזבאללה, טליבאן, אל-קאעידה, מרוקאים, רוסים, אתיופים, עירקים, תימנים, פולנים, רומנים, טורקים וטריפוליטאים.

אנחנו רוצים ומייחלים מבלי לגבש דעה וּלהבין מי הם ה"אנחנו". עצם השימוש במילה "אנחנו" מורֶה על קשר כלשהו בין כל מיני "אני" בתוך ה"אנחנו". מה הקשר? מה הוא מחייב כל "אני" ב"אנחנו" הזה? מה לכל אחד מאיתנו ולכל אחד אחר? יהודים? איזה מן יהודים? בְּלִילָה או עיסה דביקה של יהודים שמתעמרים ביהודים אחרים? בני אדם בשר ודם? זה לא מונע פושעים, רשעים, מושחתים, טיפשים וכיו"ב. ישראלים? מה זה? מה המכנה המשותף בינינו? ואם אין מכנה משותף, אפשר לייצר אותו מתפזורת מפוררת שכזאת? איך? אין מה ללכת הלאה לפני שנגדיר את הדברים הללו לכלל הגדרה אחת ברורה ומוסכמת.

"שיחות קרבה" הוא מונח שאינו אלא מס שפתיים לא רציני. היינו כבר קרובים אינספור פעמים והקרבה מיאנה להבשיל. יש כלים ויש מרכיבים ויש תבלינים ויש מומחים ויש רצון עז, אבל אין חום! אין מה שיפשיר וירכך. פזורה של נעדרי חום פנימי משותף אינה יכולה להניב "אנחנו" כלשהו, ובאין "אנחנו" - מה הטעם ב"שיחות קרבה"? בין מי למי, ועל מה ולמה? שומה עלינו להרחיק לאחור ולזהות את נקודת המפנה שהפכה חזון נעלֶה לשיבּוּשׁ. לא הכיבּוּשׁ - הַשִׁיבּוּשׁ.

מסקנה: אין מנוס אלא להתחיל מהתחלה. מחדש. למודי ניסיון מר ונמהר.