די להסתה! וכן לסובלנות

עידן הדמוקרטיה הפתוחה והישירה שמאפיין את האינטרנט יוצר מציאות חדשה. כל אחד יכול לומר את דעתו ולפרסמה ברשות הרבים. במערכת המשפטית קיימת מחלוקת בשאלה אם יש לחשוף כתובות IP של טוקבקיסטים. בניגוד לפסקי דין קודמים קבע לא מכבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, אברהם אברהם, כי לא תיחשף זהות טוקבקיסטים שהשמיצו כתב עיתון בידיעה שפורסמה באתר אינטרנט. ההחלטה עסקה בבקשתו של כתב ידיעות אחרונות, ישראל מושקוביץ, לבית משפט השלום בבית שאן לכפות על "וואלה תקשורת בע"מ" למסור לידיו את כתובת ה-IP של כותבי טוקבקים, שלטענתו הוציאו את דיבתו ב-2008.

זה פן אחד מכוער בתרבות הרחוב של הטוקבקים שיש לשים לה קץ. וקיים גם פן אחר חמור לא פחות הבא לידי ביטוי בהסתה פרועה נגד אנשים פרטיים, ארגונים וקבוצות אתניות ודתיות. לא אחת ניתן למצוא תגובות קשות כולל הכתמה בביטויים של "בוגדים", "פשיסטים", "אויבים" ועד קריאות להתרת "בוגדים" ואינם "פשיסטים". המצע האידיאולוגי של ארגונים אלה מביא אותם לנקודת חיכוך טבעית, אשר יש לברך עליה בחברה דמוקרטית פתוחה. לקרן החדשה לישראל זכויות רבות בקידום החברה והתרבות בישראל, ובכלל זה של מיעוטים וקבוצות חלשות, ו"אם תרצו" מקדמת את בדרכה שלה את החוסן הלאומי. ההסתה של המגיבים באינטרנט נגד הקרן החדשה לישראל ו"אם תרצו" ראויה לגינוי תקיף מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל. הטוקבקים יוצרים אווירה מתלהמת העלולה להגיע למעשים אלימים.

הקרן החדשה לישראל אינה אויבת ואין להתייחס אליה כאל אויבת. יש בארגונים שהיא תומכת בהם אנשים הדוגלים בפתרון של מדינה אחת בפלשתין/ארץ ישראל ומאמינים שבשיבת הפליטים ובחיבור של הפלשתינים עם הציבור היהודי בכור היתוך אחד, ניתן יהיה להשיג את היעד של מדינה דמוקרטית שוויונית. בתנועת "אם תרצו" סבורים, כי מדובר בחזיון שווא ובתרחיש שיביא בעקבותיו אסון היסטורי על העם היהודי, שכן העם הפלשתיני נעדר יסודות דמוקרטיים אמיתיים ומונע באידיאולוגיה דתית. שתי תפישות העולם לגיטימיות וראויות להיות נידונות בוויכוח הציבורי.

מקומו של הוויכוח בבית הנבחרים, בתקשורת וברחוב בהפגנות מאושרות על-פי חוק. אין מקומו בהסתה. כלי התקשורת נושאים במידה רבה באחריות להתלהמות, ועליהם לפעול בדרכים יעילות יותר של פיקוח על הטוקבקים ולסנן כל תגובה שיש בה משום הוצאת דיבה או הסתה לשמה.

בעקבות פרסום שהובא לעיל קיבלתי אימייל מידיד וזה לשונו: "קראתי את מאמר המערכת בגיליון השבוע, ואני חייב לומר אינני מסכים לחלוטין עם תוכנו. אני סבור, כי הקרן החדשה לישראל חצתה את הקווים של הסובלנות וצעדים חמורים צריכים להינקט נגדה" (תרגום מאנגלית). ידידי לא פרט מה הם "הצעדים החמורים" שצריכים להינקט כנגדה ועל-ידי אלו גורמים.

חולק אנוכי על דעתו וסבור, כי הדמוקרטיה היא נשמת-אפם של שוחרי החירות וחופש הביטוי. אינני בהכרח מקבל את עמדותיה של הקרן החדשה לישראל ככתבן וכלשונן, או את אלה של הגופים הנתמכים על ידה, ואולם לשיטתי זכותם לפעול לקדם את המצע בו הם מאמינים, כל עוד אין הם עוברים על החוק. מעשיהם עשויים לעורר מורת רוח אצל המתנגדים לדרכם, ולהפך. זה טבעו של עולם. אבוי למדינה שבה שוררת או נכפית דעה אחת.

רבים בישראל מאמינים בפתרון המדינה האחת לבעיה הפלשתינית ובשיבת מיליוני הפליטים הפלשתינים לשטח ישראל, בדומה לחלק מהארגונים הנתמכים/נתמכו על-ידי הקרן החדשה לישראל. גם בקרב הישראלים בקנדה יש התומכים במדינה דו-לאומית.

כך למשל כותב דובי קננגיסר, דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת טורונטו, בבלוג הפרטי שלו "לא שומעים": "התמיכה שלי בעיקרון המדינה הדו-לאומית נבנה על שתי רגליים - רגל אחת מוסרית ורגל אחת פרקטית. שתי הרגליים הללו נתונות למתקפה מתמדת על-ידי הציונות המיינסטרימית. שתיהן, אני חושב, תוכלנה להרוויח יציבות מגילויו של כוח פוליטי בצד הפלשתיני שמסכים איתן". קננגיסר, שפרויקט המחקר שלו מתמקד בתגובת מוסדות המדינה למצבים של אוכלוסיה דו- או רב-לאומית במסגרת המערכת הגלובלית של מדינות-לאום, מנמק את עמדתו בשיקולים מוסריים ופרקטיים. אם יאמר הציבור הישראלי "הן" למדינה אחת במשאל העם האם יש צורך לנקוט ב"צעדים חמורים" נגד הציבור?

הסכסוך הישראלי-פלשתיני נשען (למרבה הצער) על יסודות דתיים עמוקים המונעים פשרה אמיתית ויציבה בין הצדדים. פתרון מוסכם של שתי מדינות לשני עמים נראה המסגרת הטובה ביותר לשמירה לאורך זמן על דו-קיום בשלום.

בראייתי, מדינה אחת בכל שטח פלשתין/ארץ ישראל הינה מתכון לשפיכות דמים נוראה ולא לשלום. עירק מהווה מעין מכונת זמן המאפשרת לנו להתבונן למציאות שתתקיים לאחר שיבת הפליטים. וקיימות "מכונות זמן" נוספות בפקיסטן, בלבנון, בעזה ועוד. אינני בטוח שהציבור הישראלי יהיה נכון להשתתף בניסוי.

אלה המאמינים בכל ליבם ברעיון של מדינה אחת יכולים למלא את תפקיד החלוצים של ראשית הציונות, לרדת עזתה, להתיישב בפלשתין של חמאס ולהוכיח, כי דו-הקיום עם האיסלאם הפונדמנטליסטי מבית האחים המוסלמים, חמאס ואל-קאעידה אכן אפשרי. הצלחה, אני משוכנע, תעלה את שיעור התמיכה בציבור הישראלי ברעיון.