כעת, כדי שלא תגידו לי שהביקורת שלי היא "נגטיבית", שהיא לא "ביקורת בונה" וכולי, לא נותר לי אלא להציע את מי שימלא את התפקיד המתפנה, ואני מציע את המשנה-לנשיא (התואר "משנה לנשיאה" שגוי הוא בעיני, מבחינה לשונית. אפשר לומר "סגנית הנשיא", אבל לא "סגנית הנשיאה", או "סגן הנשיאה", אבל זו רק הערת-אגב), השופט אליעזר ריבלין.

מדוע דווקא ריבלין?

משום שהוא לא מדבר ולא מקשקש נון-סטופ. משום שלא זה הזמן לתקוף את שיטת ה"סניוריטי" המשוקצת, וגם אם היא לא הייתה קיימת, לא הייתי ממליץ אלא עליו. משום שגם אם יש טענות נגדו - כל האחרים עדיין גרועים ממנו. עיברו, בבקשה, על שמות השופטים בבית המשפט העליון: אף אחד מהם לא קורץ מהחומר המתאים לנשיאות בית המשפט העליון.

נפוליאון בונפרטה אמר, כידוע: "אני לא רוצה גנרלים מוכשרים, חכמים, טובים, נאמנים או אחראיים. אני רוצה גנרלים שיש להם מזל" (ישנן גם גרסאות אחרות, אבל הן דומות, והסיפה בדבר בעלי-המזל משותפת לכולן).

יכול לבוא מישהו ולטעון כי הגנרלית דורית W היא מוכשרת, חכמה, טובה, נאמנה ואחראית, אבל מזל אין לה. קחו, למשל, את עלילות בעלה, יחזקאל ביניש. ברשות המיסים רתחו מזעם על כך שהוא לא הועמד לדין על עבירות מס, אבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והפרקליטות החליטו שלא להעמידו לדין על העבירות האלה, ולא לפתוח בחקירה נגדו גם על עבירות אחרות אשר נטען כי הוא עבר אותן. יכול להיות שיחזקאל ביניש צח כשני, אבל אם הייתה לבינישתו טיפ-טיפת מזל - זה לא רק שלא היה מגיע לכדי חשדות, אלא אפילו לא לכדי רינונים.

או, למשל, ה"ביקור" האחרון של יחזקאל בבית המשפט העליון: פלוני הגיש נגדו תביעה אזרחית, ותביעתו נדחתה. הגיש התובע ערעור לבית המשפט העליון, וגם ערעורו נדחה. האם דחייתם של התביעה ושל הערעור הייתה מוצדקת? אני לא יודע, כי אני לא מכיר את העובדות ואת הטענות, ומקריאת פסק-הדין עצמו, כידוע, לעולם אין לדעת.

ומה כותבים העיתונים? מנפחים לנו את השכל במים, הכל מדוקלם מתוך פסק-הדין, ולעניין הפרשנות הם נותנים לנו רק את הכותרת: עמיתי הנשיאה ביניש דחו ערעור שהוגש נגד בעלה. האם זו עיתונאות רצינית? לא, זו אינה עיתונאות רצינית, משום שהעיתונאים לקחו תיק שאין בו שום דבר מעניין, ושכמותו באים לבתי המשפט אלפים ורבבות, ועשו ממנו "אייטם". האם הקורא צריך להבין שלבעלה של הנשיאה מגיעה "אפליה מקלקלת", רק משום שהוא בעלה? לא, הם לא אומרים - וגם לא יכולים להגיד את השטות הזאת - אבל אם תקראו את הטוקבקים לכתבות בנושא, תראו שכל הציבור משוכנע שהייתה כאן אפליה מתקנת לטובת בעלה של ה"בוסית".

מדוע הדברים האלה קורים? משום שדורית W ביניש היא גנרלית חסרת-מזל - וזה לא טוב, במיוחד כאשר חבית חוסר-האמון במערכת המשפט רותחת בשמש, ואפילו ניצוץ מדומה יכול לפוצץ אותה.

כן, לא טעיתם בדבר הדמיון בין ג'ורג' W בוש לבין דורית W ביניש. הדמיון אינו רק בזה ששניהם ראו נעליים מעופפות לעברם, ומי שמבקש השוואה רחבת-ממדים בין השניים, יוכל למצאה כאן. אחד המאפיינים המשותפים לשני ה-W הוא הנלעגות שלהם, וזה מביא אותנו היישר אל השתלחותה בטוקבקיסטים לאחר הצתת מכוניתו של השופט החיפאי משה גלעד, כשבועיים בלבד לאחר שהיא עצמה חטפה את הנעל המפורסמת. וכך אמרה: "מדובר בהסלמה חמורה באלימות נגד שופטים אשר מתבטאת בלשון מסיתה - בעיקר בטוקבקים באינטרנט".

מה רצתה W לומר בביטוי "לשון מסיתה"? - הרגוני הרוג, ולא אדע.

ישנה הסתה שהיא עבירה פלילית, וישנה הסתה שאינה עבירה פלילית. כאשר אני קורא לפעולה לגיטימית להדיח שופט מסוים, או אפילו להחליף את כל שופטי ישראל, זו בהחלט "הסתה". קריאה לציבור עורכי-הדין להחרים שופט מסוים, ולא להופיע בפניו, גם זו "הסתה". אבל בשני המקרים זו הסתה לגיטימית, ואם W הייתה מדברת על "הסתה", היא הייתה צריכה להסביר מדוע היא לא פונה מיד לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריה, וכנגזרת מכך גם להסתכן בחשיפתה של בורות בחוק הפלילי.

אז היא אמרה "לשון הסתה", והחדירה למוחותיהם של שומעיה את התחושה שיש כאן הסתה פסולה, בלי להסתכן בוויכוח על השאלה "הסתה" מהי. אבל השאלה היותר נכבדה היא מה רצתה W להשיג בהשתלחותה בטוקבקיסטים? האם היא באמת מאמינה שהטוקבקיסטים יחדלו מלמתוח ביקורת עליה ועל מערכת המשפט כולה? האם היא באמת מאמינה שבעלי האתרים, בעיקר אלה המסחריים, ישתיקו את הטוקבקיסטים, ויפגעו בעסקיהם-הם? והאם, כיעד-מינימום, היא מאמינה שמישהו משומעיה באותו אירוע, לפחות מישהו מהם, יאמר לעצמו וואללה, היא צודקת... מהיום אפסיק לטקבק דברי "הסתה" על השופטים?

והמסקנה: אם היא האמינה בדברים שהיא אומרת, היא לא-מציאותית, ואם היא לא האמינה בהם - היא סתם משמיעה הבלים.

בראיון לאסתי פרז, במשדר "בחצי היום" ברשת ב', אמרה שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, כי אי-אפשר להתגבר על האיומים כלפי שופטים באמצעות הגברת השמירה והאבטחה, אלא באמצעות החזרת הכבוד למערכת המשפט.

כאשר מדברים על "החזרה" של הכבוד למערכת המשפט, יש בכך אמירה כי הכבוד אכן גלה ממערכת המשפט, וכאשר זה בא מתוך המערכת (והבדימוסים הם, לכל הדעות, חלק מ"המערכת") יש בכך גם משום הודאה.

ואכן, גם W מודה בכך: ביניש התייחסה לאירוע השלכת הנעל כלפיה ואמרה כי הוא "רק הסימפטום לחוסר הכבוד ההולך ומשתרש כלפי המוסד השיפוטי". הנה, סוף-סוף, מידה לא מבוטלת של תמימות-דעים בין שמחה ניר לבין צמרתה וסלתה של מערכת המשפט, והשאלה היא רק איך עושים את זה.

לפי סעיף 8(ג) לחוק בתי המשפט "לא יתמנה לנשיא בית המשפט העליון או למשנה לנשיא בית המשפט העליון מי שלא יוכל לכהן בתפקיד זה במשך שלוש שנים לפחות, עקב יציאתו לקצבה לפי הוראות סעיף 13(א)(1)", דהיינו בגיל 70.

יש בהוראה הזאת לא מעט היגיון, כי מי שנשארו לו יומיים עד לפנסיה, לא יספיק לעשות שום דבר כנשיא, או כמשנה-לנשיא, זולת לקדם את עצמו מ"שופט בדימוס" או "משנה-לנשיא בדימוס" ל"משנה-לנשיא בדימוס" או "נשיא בדימוס", ולהעלות את הפנסיה החודשית שלו בכמה אלפי שקלים (על-חשבוננו), והוא הדין גם במי שנשארו לו לכהן 3, 4... ימים, וכולי. קביעת "אופק כהונה" של שלוש שנים היא פשרה סבירה, ואולי אפילו מוגזמת. אולי מוגזמת - משום שאם הנשיא הנכנס לכהונה סוחב אחריו שובל של משנה-לנשיא ועוד חמישה שופטים אשר כולם מעל גיל 64, לכהונת הנשיא והמשנה-לנשיא הבאים ידלגו קלילות מהמקומות השמיני והתשיעי ב"תור".

אז אם רוצים בהזדמנות זאת לקבור את שיטת ה"סניוריטי" - אהלן וסהלן, אבל בינתיים ממש לא מסתמנת כוונה כזאת. אלא מאי? כפי שאמרתי לעיל, אופק-כהונה של שלוש שנים הינו פשרה, ובשום פשרה אין כל קדושה. ואם אין קדושה - אפשר לחוקק "הוראת שעה" המאפשרת, לאור ה"מבחר" המצומצם, חריגה מהעיקרון הזה. משהו כמו חוק ההסדרים הידוע-לשמצה, אבל כזה שיש בו ברכה לכל היושבים בציון, ימניים ושמאלניים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, וגם לאליעזר ריבלין.

במבחן התוצאה, מערכת המשפט איבדה במשך השנים את הכבוד שהיה לה עם הקמתה, ובמיוחד בתקופת נשיאותם של אהרן ברק ו-W, והשאלה היא איך משקמים את הכבוד אשר גלה. אם תקראו את הדברים שאמרה W כאן, תיווכחו בעצמכם שאין לה שום הצעה אופרטיבית: רק להתבכיין, להתבכיין - ושוב להתבכיין, אבל התבכיינות אינה מיתווה לשיקום.

דורית W ביניש לא קורצה מחומר שממנו נוצרים נשיאים. שנה לאחר כניסתה לתפקיד, התבכיינה דורית W על כך שאהרן ברק השאיר לה "אדמה חרוכה", דבר שאני אמרתי שנתיים לפניה, ושנה לפני פרישתו של הנ"ל; אהרן ברק הוא כמו כל ילד טוב פולני, שמשאיר אחריו צלחת ריקה.

דורית W הייתה קרובה מאוד, ויש האומרים קרובה-עד-מאוד, קרובה-מדי, לאהרן ברק במשך כארבעים שנה, מהן 11 שנים במחיצתו כנשיא בית המשפט העליון, בתור מי שעתידה להיכנס לנעליו בבוא היום. בתור שכזו, היא הייתה חייבת לראות, בזמן-אמת, את האדמה החרוכה שהוא משאיר לה, להעיר את אוזניו לכך, וגם להכין את עצמה לשיקום ההריסות שהיא עתידה הייתה לרשת ממנו, בבוא העת, או להחליט מראש שהמטלה הזאת גדולה מכפי קומתה, וכבדה עליה מכדי שתיקח אותה על עצמה. אבל לא. היא העדיפה את שיטת ה"סמוך". את ה"יהיה בסדר".

ואכן, מה צריך לעשות נשיא בית המשפט העליון? לקבוע את השופטים המתאימים לכל תיק ותיק? לא, כי את זה עושה הקנטאור. לקבוע מועדים למשפטים השונים, לפי הדחיפות? לא, כי את זה עושה "יומן בית המשפט".

מה שנשאר לנשיאה הוא לבחור לעצמה את התיקים המעניינים אותה, כשופטת, להרצות, מפעם לפעם, על "אמון הציבור בבתי המשפט", ולגרוף את מחיאות הכפיים, ואת הכותרות בימי המחרת.

אבל זה לא כל-כך פשוט, כי את אמון הציבור לא משיגים בדיבורים-דיבורים-דיבורים, ואת מחיר הנעליים המעופפות אפשר לחטוף גם על פשעיהם של שופטים אחרים. על אלה של כבוד השופט בזרנוגה גימ"ל, למשל. זהו הכשל המנהיגותי של דורית W ביניש, ועליו צריכה היא לשלם בכיסאה.

אליעזר ריבלין נולד ב-28.5.1942, כך שעד לגיל 70 שנה יש לו "אופק כהונה" של שנתיים וקצת, לעומת אופק-הכהונה הנדרש כיום - שלוש שנים.

הוראת-שעה בחקיקה אינה - ומעולם לא הייתה - "משהו גס" במקומותינו, והוראת-שעה המקצרת בשליש את אופק-הכהונה בוודאי שאינה משהו הפסול-מעיקרו, וכפי שעמדנו לעיל על כך שכל הוראה בעניין אופק-הכהונה היא שרירותית לחלוטין, ואפשר לקבוע שלוש, ארבע או חמש שנים, כך גם אפשר לקבוע שנתיים, שנה וחצי או שנה.

ועל כך אמרינן [ישעיהו א', כ"ו]: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.