סערה בכוס מים

מן הצד השני של המתרס ניצבת קבוצה קיצונית של חילונים, שחרתו על דגלם את המאבק נגד הכפייה הדתית. את החרדים הם מחרימים על שאינם משרתים בצה"ל, על האפליה שהם נוהגים במי ששונה מהם, ועל שאינם לומדים ומלמדים את מקצועות הליבה. לצורך העניין הם גם אינם בוחלים בכפייה חילונית: דורשים להסיר מזוזות, חותמים על עצומה נגד הקמתם של מקוואות בשכונותיהם ומכריזים חרם טוטאלי על מוצרים הנושאים את חותמת הבד"ץ.

ההחרמות ההדדיות אינן אלא סערה בכוס מים ודומות יותר לנקמה בפשפשים. שום אסון לא יתחולל אם קבוצה שולית שכזו, מרגיזה ככל שתהיה, לא תשרת בצבא כאשר תורתה היא אומנותה. והרי גם המיעוט הקטן של "נטורי קרתא" לא רק שמשתמט מהצבא - הוא בכלל לא מכיר במדינה ואפילו מוכן, כקוויזלינג, לשתף פעולה עם האויב. ישראל למדה לחיות עם העניין בשלום, בלא שהעניין יטריד אותה יתר על המידה.

עכשיו, מששני הצדדים עלו על עץ גבוה מדי, הגיע הזמן לרדת ממנו. לא זו בלבד שהכרזת חרם ומלחמה הדדית לא יסייעו במאום - הם רק יקצינו את המצב הטעון בלאו הכי ועלולים לדרדר אותו למלחמת-אחים מיותרת. די ל"עליהום" ההדדי של כפייה דתית מחד-גיסא וכפייה חילונית מאידך-גיסא.