הוא חושש להתקרב לבנק. הוא חרד לגורלו. אם יזוהה על-ידי מי מפקידי הבנק, אולי הוא ייקרא ויוזעק פנימה, לשיחת בירור נוקבת, שבו ייאמר לו מפורשות שהמצב אינו יכול להימשך כך. כאילו שהוא אינו חש ואינו יודע שהמצב אינו יכול להימשך כך.
"לכל איש יש שם" כתבה המשוררת יראת השם זלדה. גם לו, לחושש, יש - מן הסתם - שם, אבל הוא אנונימי. הוא מספר, נתון סטטיסטי. לצורך הרשימה הכאובה הזאת אכנה אותו אחד העם. כך, סתם.
הוא חושש שיאונה לו רע, אחד העם, אולי הרע מכל: שהוא ינושל גם ממעט נכסיו, לרבות מהבסיסיים שבהם. הוא רועד כשהוא חושב שיום יבוא ואולי, אללי, הוא עלול להיזרק אפילו מביתו.
המחשבה על כיתות רגליים עקר ומשמים, במעגלים הסזיפיים, החוזרים ונשנים לשווא, של העדר התקווה והתוחלת, מעוררת בו חלחלה. איך לא. אילו רק היה יכול לאייד עצמו, להימוג, להיות כמי שאינו. אילו רק היה יכול להיבלע באדמה ולהתחפר בה עד שירווח. אילו.
אחד העם חושש לעבור ולשוב על-יד הבנק. אין לו מה להיכנס לשם, כי שוב תטיח בו המציאות המרה את אגרופה בפרצופו. הוא מושך זמן. הוא מורח אותו. הוא דוחה את הקץ. אולי יתחולל איזה נס ומשהו טוב יקרה. אולי. לפי שעה הוא משחק בנדמה-לי, בכאילו, מבוסס במיץ אשליותיו, שוגה בהזיות, חולם בהקיץ.
הוא מעיין בכותרות העיתון ומועך עוד בדל סיגריה, משל היה מוחץ מקק. הוא משליך את שארית עיסת הנייר והטבק על קרקעית כוס הקפה, שם היא טובעת במשקע הלח והבוצי של האבקה ששקעה. ריח של עשן נודף ממנו, ואלכוהול, וקפה. הוא מיואש. הוא גמור. "אדם זקן מה יש לו בחייו, הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם", כתב בשעתו המשורר הנוקב דוד אבידן ז"ל. הוא לא זקן, אבל הוא כבר כבוי ומרופט, "נטוש ובלי כוחות".
בבית בקפה השכונתי, הפינתי, שם נטרפים חייו כמו קלפי המשחק שאותו הוא משחק עד הצהריים, יושבים עמיתיו לחוסר המעש ולחוסר הכול. כמוהו הם יושבים ושותים ומעשנים וחוזרים חלילה על אותם מעשים של פנאי מפוהק, לא כלומי, עגום, אין-סופי. הרקמה החברתית אינה נפרמת - היא נקרעת.
מפרנס יחיד שהפך ליחיד שאינו מפרנס. תעתועי הזמן והלשון. בצהריים הוא יאכל מנה פלאפל, דקות ארוכות יעמוד ויתחוב על הפיתה התפוחה עד להתפקע ("צ'יפס? סלט? הכול?") סלטים מסוגים שונים, חיים וחמוצים, מאודים וחרוכים, פעם אחר פעם יתפוס עם המצבטיים כרוב ירוק וכרוב סגול, חי וכבוש, ומלפפון וחציל ננסי ופיסה של לפת ובצלצלים זערערים, ופלחי עגבנייה חתוכים בקפידה, יאכל הכול בתיאבון כמעט אלים, ותוך כדי הזלילה בכל פה יזרוק לתוך שקית ניילון קטנה זיתים, ירוקים ושחורים, וגם כאשר לא ייוותר בידו אלא פס קטן, אחרון, מהפיתה שאותה אכל, גם על הפס הזה יעמיס עוד ועוד. סעודת עניים כמעדן מלכים. גם כאן, בדוכן, הוא למד איך "לדפוק את השיטה", לאכול כפי יכולתו תמורת עשרה שקלים.
והבנק - שלא ניתן לדפוק אותו ועליו, על החושש ממנו, להישמר שהבנק לא ידפוק אותו - לא ירפה ממחשבותיו; אותו בנק שהוא, העני מכסף וממעש, חושש להיכנס אליו, כי המציאות תציב בפניו, מול האשנב, מראה שחורה ותצחק לו בפרצוף צחוק שאין מר וארסי ממנו.
אל הבית אשר כל תכולתו עלולה להיות מעוקלת בעוד ימים אחדים הוא יבוא לפנות ערב, תשוש, זועף ומריר. אומלל, יפתח את המקרר ושם, באור הקטן, יישב ויחייך לעומתו פקיד הבנק שלו ויגיד - המשחק נגמר.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
