קמחא דפקידת סעד

העמותות והנדבנים שמחלקים פה-ושם אוכל ובגדים - מה שאצל החרדים נקרא גמ"ח, גמילות חסדים - חייבים לקבוע לעצמם כלל ברזל: אין להיעזר בשום דרך שהיא ב"שירותי הרווחה" הממשלתיים. לא בכסף ולא באינפורמציה ולא במינהלה. היד המכה לא יכולה ובעיקר לא באמת רוצה להיות היד המשככת.

האדיפליוּת שהוּבנתה באישיוּתן של פקידות הסעד עושה אותן חסרות תוחלת, כמו מכונית בניוטרל, ובהמשך הן משתלבות ברוורס התחמנות: קציצות הכת הנקראת "שירותי הרווחה" משתמשות בעמותות ובנדבנים כמקור להגדלת מאגר השמות שבידיהן, לפתיחת עוד ועוד תיקים ל"מטופלים", שיצדיקו את תביעתן לעוד ועוד קיצבאות, סליחה, משכורות לקציצות הטריות, אלה שמתגלגלות מדי שנה משערי בתי הספר לעבודה סוציאלית. עינֵי האופל הקולקטיביות שלהן תרות אחר עוד ועוד סימטאות, שפכים שכת הקציצות יכולה לצוף עליהם.

אבל גם מבחינה יותר עקרונית מי שמטיף להגדיל את תקציב "שירותי הרווחה" לא יודע מה הוא שח. הרי גופים ממשלתיים תמיד ידרשו מהעני שיוכיח את עניוּתו, ושייטיב לנמק אותה, ושיַפְנים את הקריטריונים שלהם, את "השקפת העולם" של משת"פיות ההון-שלטון, את ה"ערכים" אשר כאילו לשמם התכנסנו בארץ הקודש; שיפרוש בפניהן פרטים אינטימיים, זיקות משפחתיות, רגשות, שמעבר להשפלה שבעצם מצבו ישפיל הפרזיט קשה העורף את עצמו בפְריקְלוּט קבצנותו, שהטיפות האחרונות של אנרגיה ואגו שעוד נותרו בו יתבזבזו על התדפקויות לא-ענייניות ועל האזנה להטפות מוסר.

אנחנו היהודים אמורים להאמין שמי שמגיע עד כדי הושטת יד לנדבה, מן הסתם הוא באמת במצוקה, ורק אלוהים יודע. ומי שמשקר אותנו מבזה בכך קודם-כל ובעיקר את עצמו. אז או שניתן או שלא ניתן לו, אבל לא נחקור.

אנחנו היהודים, לא אנחנו הציונים.

"ומעל הזמן מצווה ברכה", כתבה רחל בשירהּ "זמר נוגה". ואכן, על-פי מחשבת ישראל, מִצְווֹת הצְדָקָה וגמילוּת החסדים הן לא למען המקבלים אלא למען הנותנים, להזכיר להם יום-יום שישנם דברים שהם יותר חשובים לא רק מכספם ומרכושם אלא גם מהזמן שהם מבזבזים. שהרי הזמן שאיתו הם עשו וממשיכים לעשות את כספם ורכושם, הזמן הזה הוא - יותר-ויותר - הזמן הכי זול בעיר, זמן העניים, עכשיו במבצע.

ומעבר לַזמן שהם מתחצפים לבזבז - בין אם הם-עצמם ובין אם החַצוּיים-השׂכירים-המשת"פים שלהם - מעבר לַזמן מתכוונות מצווֹת הצדקה לַמניעים שלהם, שהמניעים שלהם יהיו יותר מִסְבירים, יותר ברירת-מחדל מאשר אותם מניעים אשר יש להניח שהם שהדיחו אותם לכל ה"נכסים וכבוד והשאר" (מתוך "אוריאנה" מאת אלתרמן).

במילים אחרות: כיוון שאין באמת בזבוז בעולם - לא רק על-פי תורת ישראל אלא גם על-פי תורת ניוטון - אז הכסף חייב להתכוון אל מקום בו הכסף עדיין לא הוּשחת, והזמן עדיין לא בוזבז, ומשם הלאה, אם כי יש להבדיל, כי כיוון שלכל מקום תמיד יש עוד מקום, אז על-פי מחשבת ישראל רק הזמן הוא המקוּדש בעולם הזה.

והזמן הוא המקום רק של הבאמת עניים, רק הם המקוּדשים, רק אלה שלא רק שאין להם אלא שלעולם לא יפשטו את ידם עבור חסד המקומות.

ואם כבר לצטט את רחל אז כולם מכירים גם את השיר שלה על הרי הגולן, שצריך רק להושיט היד בשביל לנגוע בם. זוכרים את ההמשך של השיר? הוא הולך בערך ככה: עד שאחד ממקבלי הצדקה, אַיי דוּ בִּילִיב, בדממה בוטחת יצווה לעצור את ההתבוללות הזאת.