אהבה זה לא הכל

בארי קרייטון (1939) המחזאי עטור הפרסים כתב את "אהבה זה לא הכל" כדי לבדר את הקהל האוסטרלי שלו. כי הם, כמו רוב הצופים בעולם, מעדיפים קומדיות על דרמות. ומה יותר טוב היום - במקום להתדכדך מהתקפות הצביעות האנטישמית, שקיבלה לגיטימציה להתפרץ בכל המדיות - מאשר לצפות בקומדיה עם שני שחקנים שהם פנומנים בכל התחומים, כמו מיה דגן וליאור אשכנזי? הצחוק יפה לבריאות, והפינג פונג המילולי בין שני בני זוג שהתגרשו, אך לא יכולים להתנתק - שתורגם בכשרון ועוקצנות על-ידי שלומי מוסקוביץ', ובויים בידי רוני פינקוביץ' בקצב, מענגים את הצופים, היוצאים במצב רוח טוב מההצגה.

מין קשר קצת מזוכיסטי, הרבה אירוטי ומעט מדי הבעת רגשות, עומד במרכז ההצגה. האשה מצפה ל"אני אוהב אותך", שלא שמעה ממנו בעשר שנות נישואיהם. היא נהנית לסרס אותו מילולית, והוא, צנוע במהותו, אם כי יפה ומחוזר ללא הרף - נהנה מחברתה של הנפש התאומה שלו. מין חיבור לכל החיים, על כל המשתמע מכך.
התפאורה הסופר-עכשיווית של ניב מנור היא יפהפיה. עיצוב התלבושות של אורן דר (במיוחד של מאיה דגן) מבליט את נשיותה וקיסמה של דגן, הכה סקסית. המוזיקה המופיעה במקומות הנכונים, של שלום לוינשטיין, והתאורה המדויקת של קרן גרנק סוגרים את מעגל היוצרים המוכשרים. חבל רק שהשחקנים בולעים לעיתים את המילים, ובכך מחסרים מהצופים חלק מהטקסט השנון, שהוא הגיבור בהצגה.

לכל מי שאוהב לצחוק, חופשי.