פרשת המשט: איך מסבירים איוולת ישראלית

אנחנו מלמדים את הסטודנטים שתפקידה של תקשורת המונים - הרשות הרביעית - הוא לפקח ולבקר את פעולות השלטון. לא אחרי, כחוכמה בדיעבד כמו שאצלנו התקשורת אוהבת בלהיטות של כלב המחפש שאריות בערימות זבל - אלא לפני שזה קורה. מדוע לא הציקה העיתונות לפוליטיקאים בעניין המשט בשבועיים שקדמו לו - אז עלה בראשונה הנושא לסדר היום, מדוע הסתפקה בלהשמיע, ללא כל תיווך ביקורתי, את האמירות הנבובות שלהם שכל תכליתן היא לגייס שוב ושוב ציבור מטומטם, או עייף, או אדיש, או מנותק? (קיראו את הטוקבקים ותבינו לאיזו שטיפת-מוח אחראים הפוליטיקאים הבינוניים של מדינת ישראל בשיתוף פעולה עם כל אמצעי התקשורת, ללא הבדלים משמעותיים).

חשבתי שאולי אצליח להעביר ב"פוליטיקה" מסר שונה, אבל לא ממש הצלחתי. כרגיל. אז נכון שלבלוגוספירה בישראל אין כמעט שום משמעות עדיין ביצירת סדר יום אלטרנטיבי - אבל בכל זאת אציג כאן כמה מן הנקודות שרציתי להעלות לדיון:

א. פוליטיקאים תמיד ינכסו את שפת הזהות הלאומית כדי לגייס אנשים לתמוך במדיניות שאינה רציונלית. השפה הזו כוללת שימוש בסמלים, במיתוסים, במורשת, בהיסטוריה, ביצירת תחושה של קולקטיב, בהשטנת האויב ובבידול של אנחנו מהם. זה דבר ידוע. השאלה היא עד כמה תאפשר להם התקשורת לבצע את המניפולציה הזו.

ב. שגישת ההסברה הישראלית היא אנכרוניסטית ואינה תואמת משטרים דמוקרטיים מפותחים. מה בכלל יכול להיות מצופה ממדינה שהדובר הראשי שלה הוא איש צבא במדים. הדברור המדינתי צריך להיעשות מתוך משרד ראש הממשלה, כפי שזה נעשה בבית הלבן, כפי שזה נעשה בדאונינג 10, על-ידי מטה מקצועי, זריז, מתוחכם ומיומן.

ג. למשרד החוץ צריכה להיות מערכת דוברות תומכת, מסונכרנת עם זו של משרד ראש הממשלה, אבל מה כבר אפשר לצפות ממשרד החוץ בישראל, שבראשו עומד אביגדור ליברמן עם דימויו הכוחני, שמסמל את ההיפוך של רוח ה"צייטגייסט" של המדינאות בתחילת המאה ה-21, וממשרד שקרנו יורדת בהתמדה ופניו בשנים האחרונות כפני השרים שעומדים בראשו.

ד. שמסיבת עיתונאים כמו זו של אהוד ברק וגבי אשכנזי היא תעודת עניות לדמוקרטיה ולתקשורת הישראלית. מתי יעמוד כאן פוליטיקאי ישראלי - כפי שבבריטניה עומד כל יום שני וחמישי - ויתנצל בפני הציבור על התנהלות כושלת.

ה. ותתפלאו לשמוע - בסופו של יום, נשאר לנו פוליטיקאי אחד מוכשר שקוראים לו ביבי נתניהו, שמוביל ממשלה בינונית ברובה ושבאופן פרדוקסלי רק הוא כרגע יכול לחולל את השינוי. התגובה שנתן לפני חזרתו ארצה, כשהוא רחוק מבליל הפרובינציאליות המקומית, הייתה נטולת זחיחות ומשוחררת מיהירות, זה לא היה הרבה, אבל זה היה משב רוח מרענן יחסי במצעד הדוברים הקהים והמלאים מעצמם שממלאים בימים אלה את התקשורת הישראלית. לא עברו 24 שעות וכשנתניהו נחת כאן הוא התחיל לדבר בדיוק בשפה הפטריוטית והריקה שהתקשורת הישראלית כל-כך אוהבת לשדר ולהדפיס.