שנת היובל למדינת ישראל הביאה עימה עשרות ספרים עבי כרס וגבוהי כרך אשר ביקשו לסכם במלל ובתמונה את 50 השנים שעברו עלינו כאן. הבולט ביניהם ובעל היומרה לממלכתיות היה האלבום "ואלה שנות: ישראל 50", בעריכת ניסים משעל ובהוצאת ידיעות אחרונות. כל אחת משנות המדינה תומצתה כאן לפרק ובו האירועים המשמעותיים ביותר שהתרחשו בה, לדעת העורך "חסר הפניות", כשהבולט ביניהם - שוב, לדעת אותו עורך - מקבל התייחסות נפרדת ומורחבת, בפתחו של הפרק.

10 שנים מאוחר יותר, בשנת 2008, עודכן האלבום בעוד 10 פרקים כאלה, הנפתחים בהתייחסות מובלטת ל"אירוע השנה" - וזכה לכותרת: "ואלה שנות: ישראל 60". על המאמרים הפותחים היו חתומים עכשיו 54 הכותבים ממהדורתו הראשונה של האלבום ועוד 10 כותבים אשר "הוקצו" למאמרי השנים 2007-1998. אליהם שוב הצטרף עורך האלבום במאמר הפותח את האלבום כולו: "עושים מדינה", אך הפעם הוסר מאמרו של המשורר המנוח יהודה עמיחי, אשר סיכם את המהדורה שפורסמה עשור קודם.

בין המילים שבהן מפאר את עצמו האלבום הזה בגב כריכתו מצויות גם אלו: "הספר המוגש לכם בדפים אלה, ישראל 60, הוא ספר המשך ומהווה תוספת ל'ואלה שנות: 50 למדינת ישראל'. ספר זה הוא סיפורה המלא של מדינת ישראל מיום הקמתה ועד ימינו. שנה אחר שנה נחקרת ומנותחת כאן הדרמה הגלומה בהיסטוריה של המדינה: האירועים החשובים ביותר בפוליטיקה, בביטחון, באמנות, בספורט ובחיי היומיום של תושביה. לטקסטים מתלווים תצלומים אותנטיים של מיטב הצלמים, אשר הנציחו את האירועים מבעד לעדשת מצלמתן.

גולת הכותרת של הספר היא 60 המאמרים - מאמר לכל שנה - הדנים באירוע החשוב או באישיות החשובה, שהטביעו את חותמם על אותה שנה. כותבי המאמרים הם סופרים, משוררים ואנשי רוח, פוליטיקאים, מדינאים ומצביאים, עיתונאים ואנשי תקשורת, מן החשובים ביותר בישראל".

ראשית, רשימה מסודרת

כדי לעמוד על שלל היבטיו של "המבצע האזרחי" הזה להנחלת ההיסטוריה הצעירה שלנו, במימדים המוניים, מפרספקטיבה פוליטית "רצויה" - אי-אפשר להימנע מהבאת מקצת מרשימת מאמרי האלבום:

1948 - "הרגע שלפני פרוץ המדינה", מאת ס. יזהר; 1949 - "ימי הצנע", מאת ירון לונדון; 1950 - "תקופת המעברות", מאת סמי מיכאל; 1951 - "ייבוש החולה", מאת מאיר שלו; 1952 - "שילומים מגרמניה", מאת יוסף בורג; 1953 - "יחידה 101", מאת אמנון ליפקין-שחק; 1954 - "משה שרת, ראש הממשלה", מאת יעקב שרת; 1955 - "משפט קסטנר", מאת חיים כהן; 1956 - "מבצע קדש", מאת מאיר פעיל; 1959 - "מהומות ואדי סאליב", מאת סמי סמוחה; 1960 - "לכידתו של אייכמן", מאת איסר הראל; 1961 - "פרשת לבון", מאת אורי אבנרי; 1968 - "השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית", מאת חיים יבין; 1969 - "גולדה מאיר", מאת יוסי ביילין; 1971 - "הפנתרים השחורים", מאת חיים רמון; 1978 - "אהרן ברק", מאת שולמית אלוני; 1979 - "הסכם השלום עם מצרים", מאת עזר ויצמן; 1980 - "יגאל אלון - מנוחת הלוחם", מאת חיים גורי; 1981 - "תקיפת הכור הגרעיני בעירק", מאת איתן בן-אליהו; 1982 - "מלחמת לבנון", מאת א.ב. יהושע; 1987 - "האינתיפאדה", מאת דוד גרוסמן.

1998 - "לינור אברג'יל - האומץ לחשוף אונס אכזרי", מאת מיקי חיימוביץ'; 1999 - "אהוד ברק - ראש הממשלה", מאת אלי עמיר; 2000 - "היציאה מלבנון", מאת גבי אשכנזי; 2001 - "אריאל שרון - הנץ שידע להיות יונה", מאת אהוד אולמרט; "ההינתקות - 'עוד נשוב מחר'", מאת דוד חתואל; 2007 - "שדרות כמראה לאשמתנו המוכחת", מאת שלמה ארצי.

יהושע פרץ - כן, שתי עליות גדולות - לא

בדיקה מהירה מגלה, שבין כותבי המאמרים הפותחים באלבום יש רוב מובהק לאנשי "מחנה השלום": מתוך 64 כותבים - 37 ידועים כאנשיו מימים ימימה ו-8 הם בעלי נטייה אליו או שערקו אליו בנסיבות פוליטיות "מסוימות"; ושניתן למצוא בהם שני ערבים: המלך חוסיין מירדן ועזמי בשארה מישראל - אך לא יהודי חרדי אחד מישראל או דתי-לאומי שהוא מייצג פוליטי מובהק של ההתיישבות ביש"ע.

וכך, על "הרגע שלפני פרוץ המדינה" (1948) התבקש לכתוב יזהר סמילנסקי ולא משה שמיר; על "יחידה 101" (1953) התבקש לכתוב אמנון ליפקין-שחק ולא שלמה באום; על "מבצע קדש" (1956) התבקש לכתוב מאיר פעיל ולא רחבעם זאבי; על "ביטול הממשל הצבאי הישראלי" (1966) התבקש לכתוב עזמי בשארה ולא יוסף בן-שלמה; על "רב-אלוף דוד אלעזר" (1973) התבקש לכתוב יצחק מרדכי ולא נעמי פרנקל; על "מלחמת לבנון" (1982) התבקש לכתוב א.ב. יהושע ולא שלמה נקדימון; על "הסכם אוסלו" (1993) התבקש לכתוב שמעון פרס ולא מיה קגנסקיה; על "ישראל בת 50 - גיל המעבר" התבקש לכתוב נחום ברנע ולא נעמי שמר; ועל "עשור הנובל - 4 מדענים זכו בפרס היוקרתי" (2004) התבקש לכתוב חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004, אהרון צ'חנובר, מי אשר אמר בין השאר, כי "כאשר נתניהו, בהשקפת עולמו, מטרפד את השלום, הוא מטרפד גם את התוכנית הכלכלית, שהוא עצמו מביא... יש מפלגה בודדת שכל הכוח בידה. היא יכולה להתקיף את בית המשפט העליון, להעביר את התוכנית הכלכלית. זה אבסורד מארץ האבסורדים" - ולא חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, ישראל אומן, חבר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי וממתנגדי תוכנית ההינתקות.

בדיקה קצת יותר פרטנית מגלה שלמאמריהם של אנשי המחנה הלאומי שכבר "זכו" להופיע באלבום, "הוקצו" בעיקר נושאים ניטרליים, שבהם לא אמורה להתבלט יתר על המידה השקפת עולמם, או נושאים שהם בקונסנזוס הלאומי. כך, ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר כתב לא על "הסכם השלום על מצרים" (1979) ולא על "האינתיפאדה" (1987) אלא על "אלי כהן - המרגל הישראלי שהוצא להורג בדמשק" (1965), וראש הממשלה בנימין נתניהו ואחיו עדו כתבו לא על "הסאטירה הפוליטית בישראל" (1970) ולא על "שנת החמאס" (1989) אלא על "מבצע אנטבה" (1976). אריאל שרון כתב לא על "יחידה 101" (1953) ולא על "מלחמת לבנון" (1982) אלא על "משה דיין" (1967), מי שטיפח אותו בתחילת דרכו הצבאית.

וכיוון שעל "מלחמת לבנון" הפקידו כאן את א.ב. יהושע ועל "הסכם אוסלו" - את שמעון פרס, את אורי אבנרי - הגם שהוא חביב "מחנה השלום" - הפקידו על "פרשת לבון" (1961) ולא על "משפט קסטנר" (1955), שאת אופי מעורבותו של מפא"י בו חשף בזמנו בעיתונו "העולם הזה" כמו שאף אחד אחר לא חשף.

וכך, יש באלבום הזה מאמר על כל אחד מראשי הממשלות מטעם מפלגת העבודה, אבל אין מאמר על ראש הממשלה לשעבר מן הליכוד יצחק שמיר. ואם את המאמר על משה שרת כתב יעקב שרת קרוב משפחתו הלא-סמוי, את המאמר על לוי אשכול - יוסי שריד שהיה יועצו ומקורבו של אשכול, את המאמר על שמעון פרס - סבר פלוצקר אוהדו המוצהר, ואת שלושת המאמרים על יצחק רבין - לאה רבין, המלך חוסיין ואהוד ברק חסידיו הוותיקים, הרי שאת המאמר על בנימין נתניהו כתב הצופה הספקן יוסף לפיד, ואת המאמר על מנחם בגין - לא בני בגין בנו, לא יצחק שמיר תלמידו ולא יחיאל קדישאי מקורבו, אלא רוני מילוא, ליכודניק לשעבר שניתן היה לבטוח בו כי לא יפר את רוחו הכללית של האלבום.

בדיוק ברוח זו, בסקירת השנים 1967 ו-1973, שנים שבהן שלטה מפלגת העבודה, מוקדשים מאמרי הפתיחה לרמטכ"לי המלחמות שהתחוללו בהן (משה דיין ודוד אלעזר), אך מאמר הפתיחה לסקירת 1982 מוקדש ל"מלחמת לבנון" - המלחמה עצמה, באי-סימטריה המאפשר לדלג על לקחי מלחמת יום הכיפורים. באותה רוח עצמה, אף מאמר גם אינו מאזכר את אי-הסימטריה שבין המלצות ועדת אגרנט לחקרו של "מחדל" יום הכיפורים - אשר התמקדו באחריות הדרג הצבאי וכללו המלצה להפסקת כהונתם של רב-אלוף דוד אלעזר (דדו) כרמטכ"ל ושל אלוף אלי זעירא כראש אמ"ן, תוך "ניקוי" הדרג המדיני של אנשי העבודה - לבין המלצות ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה בעת "מבצע שלום הגליל" (אשר בה נטל חלק אותו אהרן ברק ממאמר הקילוסין הפותח של שנת 1978), שהתמקדו באחריות הדרג המדיני של אנשי הליכוד, וכללו המלצה להעביר מתפקידו את שר הביטחון אריאל שרון.

גם בחירתם של שאר נושאי המאמרים הפותחים באלבום מוכוונת היטב פוליטית-תרבותית: נושא "מביך" כמו מאבקו של ארגון "שורת המתנדבים" לחשיפת שחיתויות שלטוניות, דוגמת טובות ההנאה שהעניק עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה דאז, כסגן המפקח הכללי של משטרת ישראל לקבלנים ולאנשי עסקים ממקורביו - אינו זוכה לשמש מאמר פותח לשנת 1957, אבל תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" - זוכה. הענקת פרס נובל לספרות לש"י עגנון אינה זוכה לשמש נושא למאמר הפותח של 1966, אולם "ביטול הממשל הצבאי הישראלי" - זוכה. ההתקפה על האוטובוס של ילדי אביבים או פטירת נתן אלתרמן בשנת 1970 אינן זוכות לשמש נושא למאמר כזה, אך "הסאטירה הפוליטית בישראל" - זוכה, אולי משום שלהבדיל מאלתרמן היא אינה חתומה על הפנייה הראשונה אל הציבור מטעם "התנועה לארץ-ישראל השלמה".

שני גלי עלייה גדולים ורבי השפעה - מברית-המועצות בתחילת שנות ה-70' וממדינות חבר העמים בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' - אינם זוכים לשמש נושא למאמר פותח, אולם יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד לשעבר, יהושע פרץ, מנהיג פועלים ומקום שמיני ברשימת הגימלאים שלא עברה את אחוז החסימה - זוכה (1975). רצח אמיל גרינצוויג - זוכה, בעוד שמפולת הבורסה באותה שנה (1983), הטראומטית ללא פחות ישראלים - אינה זוכה. הרב עובדיה יוסף - זוכה, אבל "התרגיל המסריח" של 1990 - אינו זוכה. נו טוב, באלבום המכתיר את המאמר על שמעון פרס "גדול הפוליטיקאים", צריכים לשמור על עקביות מסוימת.

מלכת היופי לינור אברג'יל שלאחר זכייתה בתואר העולמי התלוננה במשטרה והעידה בבית המשפט על מעשה אונס שעברה קודם הזכייה - זוכה למאמר פותח, אך פרשת נחום מנבר, אשר נחשפה באותה שנת 1998 - אינה זוכה (אולי משום שעליו אי-אפשר לסכם מאמר בנימה "פמיניסטית" נוסח מיקי חיימוביץ': "לינור אברג'יל הייתה לא רק הכי יפה, אלא גם הכי אמיצה"). היציאה מלבנון בשנת 2000 - זוכה, אך אינתיפאדת אל-אקצה - אינה זוכה. הענקת פרסי נובל למדענים ישראלים - זוכה, אך נעמי שמר שהלכה לעולמה באותה שנת 2004 - אינה זוכה. ואילו המאמר הפותח לסקירת אירועי 2007 מוקדש לעיירה שדרות, כאילו לא הייתה לנו באותה שנה ועדת וינוגרד.

נפלאות "הגורל המתעתע"

וכל זה רק על הפוליטיזציה בבחירת הכותבים והנושאים באלבום ה"ממלכתי" כל כך - לפירוט ההטיה הפוליטית של התוכן עצמו לא תספיק גם סדרת מאמרים: מדברי הקילוסין של שולמית אלוני לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, מקדם ה"אקטיביזם השיפוטי" וה"מהפכה החוקתית", דרך הגנאי העקיף של יוסי ביילין למנחם בגין באמצעות מאמרו על גולדה מאיר ("כאשר הסתבר שבגין וסאדאת יזכו בפרס נובל, סברה שדווקא פרס האוסקר מתאים להם יותר"), ועד מאמרו של גבי אשכנזי בשבח היציאה מלבנון.

גם סקירה מקפת של מלאכת המחשבת שבבחירת המונחים לקיבוע באמצעות האלבום הזה, תצריך פריצה של גבול היריעה: את "מבצע שלום הגליל" - שמו הרשמי של המבצע - מכנים כאן בדרך כלל "מלחמת לבנון", את "מבצע יונתן" - "מבצע אנטבה", ואת חלל מלחמת "לבנון השנייה" בעל עיטור העוז סרן רועי קליין - "תושב ההתנחלות עלי". לעומת זאת, את "מלחמת יום הכיפורים" לא מכנים בשם החיבה "הלם קו בר-לב" ולמבצע "ענבי זעם" איש אינו קורא "מלחמת כפר-כנא". ואם ל"פרשת לבון" מפרגנים את התואר "פרשה", את "פרשת קסטנר" מצמצמים ל"משפט קסטנר" ותו לא.

ועוד לא דיברנו על ההכוונה הפוליטית שמאחורי העיצוב הגרפי, אשר לה ניתן להקדיש מאמר אחד שלם: בעוד תקריב של גופת אמיל גרינצוויג מוצג במלוא חושפנותו, אין אף תצלום מקביל של גופת ילד מקורבנות הפיגועים. בעוד שבדפים המוקדשים לשנת 1967 אין ולו תצלום אחד של בני האוכלוסיה המקומית ביהודה, שומרון ועזה אשר עלול "לקלקל את החגיגה", בעמודים המוקדשים לשנת 1982 מראים לנו גם קשישה קשת יום על-רקע נגמ"ש צה"לי וגם את זעקת בני משפחותיהם של הרוגי הטבח בסברה ושתילה על-רקע הריסותיהם.

העיקר שבמאמר הפותח את האלבום כולו - "עושים מדינה", מתרפק העורך משעל על ראשי הממשלה בן-גוריון ובגין "שידעו לאחוז בשולי אדרתה של ההיסטוריה, כדי לכפות עליה שינוי כיוון ולרתום הווה ולהעלות עתיד על דרך חדשה", כדי לקבול כי ראשי הממשלה נתניהו וברק "גילו חוסר מודעות לכללי המשחק המזרח-תיכוני, וחשבו כי יוכלו לכופף את מנהיגי האזור על-פי רצונם ותוכניותיהם", ולאחר כמה פסקאות להסביר לנו כי "קללת לבנון רדפה אותנו גם בעשור הנוכחי. בשנת 2000 יצאנו משם בקול תרועה רמה ('אמא, יצאנו מלבנון'), נעלנו את השער ונשאנו תפילה ליושב במרומים שזו תהיה הפעם האחרונה... אך הגורל המתעתע החזיר אותנו אל הבוץ הלבנוני כאילו לא היו דברים מעולם".

כאילו לא מתעוררת כאן השאלה: מדוע פתאום אי-אפשר "לכפות על ההיסטוריה שינוי כיוון" או לגלות "חוסר מודעות לכללי המשחק" - מדוע כשהמדינה נאלצת להתמודד עם אתגריה באמצעות מורשתם של יקירי האלבום הזה, פתאום התנהלותה כבר אינה תלויה בבני אדם שעושים או לא עושים, אלא זהו "הגורל המתעתע" בכבודו ובעצמו?

שיווק ללא הפסקה

ועוד לא דיברנו על שיטות ההפצה הייחודיות שהביאו את האלבום הזה כמעט לכל בית בישראל והביאו רווחים לא קטנים כלל וכלל למנכסי-משכתבי ההיסטוריה שלנו: האלבום הופץ ב-600 אלף עותקים (גם בשפות אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית), באמצעות מוסדות וארגונים, בין היתר כמתנת עיריית תל אביב-יפו למסיימי בתי-הספר העל-יסודיים בשנת 1998, וכמתנת עיריית ראשל"צ לכל בוגרי בתי הספר התיכוניים בעיר בשנת 2008.

נראה כי הלחץ שהופעל על מוסדות לרכישת הספר גם הוא לא היה קטן כלל וכלל: לקראת יום העצמאות ה-60 קיבל יו"ר ארגון המורים בישראל הצעה הן מהוצאת "ידיעות ספרים" והן מניסים משעל עצמו לרכוש את האלבום "ואלה שנות: ישראל 60" עבור כל חברי ארגון המורים בישראל. לאחר שסירב, "הגיעה הצעה שאם אני קונה את הספר, שרת החינוך תממן לי חצי מהעלות, מהתקציב של משרד החינוך... יש קשר גדול מאוד בין עיתון 'ידיעות אחרונות' לבין שרת החינוך (יולי תמיר - ש"י)".

ואכן, משעל עצמו עסק בשיווק ה"סחורה" שאחוזים נאים מתמורתה הוזרמו אליו, למנכ"לים של מוסדות וחברות, ועל-פי הערכות שלשל לכיסו על המהדורה הראשונה לבדה כ-3.5 מיליון שקל. הוא לא הסתפק בכך וכמיטב האתיקה העיתונאית הנקוטה בידו שידר בשנת 2008 ב"רדיו ללא הפסקה" - תחנת הרדיו שבה הועסק כשדרן התוכנית "משעל על הבוקר" - פינה יומית שבה הביא תמצית אירועים מההיסטוריה של מדינת ישראל, אשר נחתמה בהודעת קריינית כי "החומר לסידרה '60 לישראל' נלקח מתוך ספרו של ניסים משעל 'ואלה שנות: 60 לישראל', שיצא לאור בימים אלה".