הייתי בין האלפים, אזרחים יהודים וערבים, שצעדו ברחובות תל אביב בקריאה לשים קץ לארבעים ושלוש שנות שליטה של ישראל על העם הפלשתיני. לשים קץ למציאות של בניית מדינה, הגוזרת על עצמה חיים במצור מול קהילייה של יותר ממיליארד מוסלמים. קהילייה הזוכה לתמיכת סוחפת של העולם כולו. עולם שממאן לקבל קיום של עם כובש - ישראל, ועם נכבש - פלשתין.
במהלך ההפגנה הטרידה אותי השאלה מדוע קשה לי לשכנע חלקים גדולים בחברה הישראלית, בה אני חי, להיות שותפים להתלבטויות והפקפוקים לנוכח עצם קטל האדם ההדדי המתמשך דור אחר דור, ולא לראות את השינויים הבלתי נמנעים, שהתחוללו בשתי החברות עקב המאבק האלים הבלתי פוסק, שינויים באופי ובתרבות של שתי החברות. לא לשאול איך קרה שבמהלך ארבעים ושלוש שנות כיבוש
חברה - שקמה כדי להגשים יעדים מוסריים - מוצאת עצמה בבידוד בעולם המסתייג ממנה ומדמותה המוסרית.
מה קרה שמדינתי, מדינת ישראל, איבדה כה הרבה מן האשראי שהיה לה בבנק האהדה בעולם באותו יום כ"ט בנובמבר 1947.
במהלך ההפגנה הטריד אותי הסחף שגרר את החברה בה אני חי, סחף לעבר ראיית כיבוש שטחי אבות ככיבוש הטומן בחובו משמעות מיסטית עמוקה, ולא לראות כיצד המשמעות המיסטית הזו עושה שמות בחברה הישראלית ובמדינת ישראל. כאשר מיסטיקה מנווטת מדיניות היא הופכת למלכודת דמים. מלכודת הסגידה המשכרת והמשקרת לאלוהי הכוחנות, כי "בעזרת השם" ננצח ונביס את כל אויבינו.
במהלך ההפגנה הטרידה אותי הסגידה מרקיעת השחקים לעבר שימוש אך ורק באמצעים כוחניים, שפשט כנגע ממאיר אצל מחליטי ההחלטות במדינתי, ומחלחל את נגעיו הממאירים הזורעים אימה לחיקה של החברה. חברה הממאנת להקשיב למורשת כתובים, הדורשת בחינה של דרכים אחרות:
"וְאָמַרְתִּי אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" [קהלת ט', 17-16]. חבל מאוד שהחברה הישראלית לא מאמצת את האזהרה של קהלת, לא ללכת בדרך ש"הסכל הולך" ונתונה בפרץ של גילויי "פטריוטיזם". בפרץ שאינו מחויב לערך העליון של החיים, אלא רק לפתרונות קיצוניים ולוחמניים, "צ'יק צ'קיים", פתרונות כוחניים פשוטים, חדים וחלקים. ולא לבחון כל חלופה אחרת לשימוש בכוח.
במהלך ההפגנה מצאתי עצמי משוטט באירועי הזמן וחוזר ארבעים ושלוש שנים אחורנית, כאשר הייתי חייל מילואים ברמת הגולן, במוצב תל שאמס בעומק השטח הסורי.
יצאתי לאותה מלחמה כמי שקיבל על עצמו את הקונצנזוס, לפיו אנחנו יוצאים למלחמת מגן. ראיתי בשטחים שישראל כבשה - כפי שגם הוצהר על-ידי קברניטי המדינה - כפיקדון שיוחזר לבעליו(!!!) תמורת כניסה למו"מ על הסדר שלום סופי. אני מודה, שיותר מדי מאוחר אימצתי גישה אחרת, שלמרבה הצער, היא דעת מיעוט בציבור הישראלי. גישה המחייבת אותי לשחות נגד הזרם, שהמלחמה ב-1967 העצימה את עוצמתו העכורה רוויית האווירה המשיחית, שסחפה רבים וטובים, אם לשעה ואם הרחק ממנה.
בהפגנה ב-5.6.10 - 43 שנה אחרי אותה מלחמה - מצאתי עצמי כואב את חטא היוהרה שפשט בתוכנו. יוהרה שאינה רואה, שבצדק אוכלוסיה נכבשת מפתחת משטמה כלפי חברה כובשת.
בשטחים - שחשבתי לתומי לפני 43 שנה, שהם פיקדון לעת משא-ומתן - קמו התנחלויות רבות ולמעלה משלוש מאות אלף
מתנחלים.
וכך אנו עומדים היום בפתחה של השנה ה-44 מאז אותה מלחמה שהעצימה את תרבות השכול, את פולחן המוות, פולחן המקבל מוות של אדם באיבו כחלק מההוויה, כמס מתחייב לקיומה של מדינת ישראל.
מה שנותר לי לאחל למדינה, שהיא כה יקרה לי, שב-5.6.2011 נצעד - יהודים וערבים - במצעד שמחה של קץ הכיבוש.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
