וובוזלה וזמבורה

אי-אפשר להתווכח עם אנתרופולוגיה. אפשר לתאר אותה, לחקור אותה, ללמד אותה, להתפעל ממנה או לנוד לה, להיות גא בה במופגן או להתבייש בה בסתר, אבל אי-אפשר לגרום לה ללכת רק מפני שיש למישהו ארגומנט סביר או אפילו מוצלח נגדה. כשם שפרצופיהם של בני אדם שונים, כן דעותיהם שונות ושונות זאת, המתקיימת גם בתוככי ארץ אחת, מתעצמת והולכת כל כמה שחברה אחת רחוקה מחברה אחרת. איי הים אוהבים על-פי דרכם, ושונאים על-פי דרכם, ומפחדים ומפחידים ומאמינים על-פי דרכם, ויבשות רחוקות שונות מאיי הים והארצות בהן שונות זו מזו, ואין מי שיכול לומר לרעהו "קדש מה שקדוש בעיניי ורקוד על-פי טמבור שלי ונגן בחליל ולא בוובוזלה".

עם זאת, מפליא עד כמה מתחת למלבושי השונות הדבקים כמוהם כעור על בשרו של אדם, דומים השונים אלה לאלה דמיון עיקש שאינו משגיח לא במרחקי זמן ולא במרחקי מקום. בסופו של דבר, כל הנחלים לא רק הולכים אל הים אלא באים כולם מהר קדמון אחד, ומים הם מים מאלסקה עד ניו-זילנד, ואדם הוא אדם מזולו עד לפלנד.

טלו את התרעומת המערבית אנינת הטעם על האסון האקולוגי המתרחש במגרשי דרום אפריקה. אנשי המדע מדדו ליבבה הוובוזלית 127 דציבלים. מאה אלף תוקעים בצוותא, תשעים דקות רק במגרש, זה פיגוע המוני. זה משהו כמו התנעת אופנוע 'גזעי' בתוך חדר האמבט שלך כשאין לך לאן לברוח אלא לסלון בו מתניעים משאית, יש אומרים מטוס. כל הדיבורים על הקשיים התפקודיים, על שדרים שאינם שומעים מה שהם משדרים, על שחקנים שמשחקים כאילו הם חירשים מבטן ומלידה ואינם יכולים לשמוע אפילו צעקה רמה של קולגה לקבוצה, כל אלה הם מטרדים עלובים אל מול התפרצות הצונאמי הווקאלי שמטרף את הדעת ופוגע, כך אומרים הרופאים, פגיעה בלתי הפיכה בעצבי השמע ובמוח בכבודו ובעצמו. אמת. אבל, בתוך התרעומת הזאת, נשמעת בבירור הנימה של הייאוש מן האנתרופולוגיה האפריקנית, חוסר האונים בפני תרבות שלא יכלה ליצור את אולמות הקונצרטים בווינה ואת במות האופרה במילאנו, הרחמים הצדקניים על מי שאינו יכול לראות כדורגל בלי לנשוף מלוא ריאותיו לתוך גליל פרימיטיבי וקטלני, והגעגועים לשוב למגרשים של שירי שכונה וחרוזי מסבאות שאינם פוגעים לא בשחקן ולא בשופט אלא אם כן מילותיו נשמעות. קינה לתרבות, הלא כן?

אבל רגע. מתי הייתם לאחרונה בחתונה ישראלית מצויה וטיפוסית? מתי דנו אתכם בימינו אלה ובמקומותינו לשבת מוכים בתופים ובחצוצרות ובכלי נגינה אלקטרוניים ובזמרים מצווחים עד כלות נשמתנו ולא יכולתם להחליף מילה עם השכן לשולחן, ולא התבוננתם מרחוק במעגלי רוקדים ורוקדות שהיו כסרט אילם הנע בתוך קונכייה ענקית של רעש שאי-אפשר להגדיר את עוצמתו אלא כזדונית, וכשמישהו העז לגשת לתזמורת ולבקש כי יעשו חסד עם השרידים וינמיכו, נגע אחד האמנים הדגולים בכפתור מזדקר והנה מעשה פלאים הרעש התגבר עוד ועוד? מתי? לא מזמן, יש להניח. אז באפריקה זה וובוזלות אנתרופולוגיות ובישראל זה אותם דציבלים אבל בלי שום אנתרופולוגיה?

חתונות המגה-אמפליפיירים זה מגה-תרבות? המועדונים בהם חשופים בני התשחורת לתזמורות אימים, הטרקטורונים הקורעים את דממת הלילה ביישובים בצווחת נוכחות הבזה לכל, הצפירות בתחנות הדלק ועל ספי רמזורים מתחלפים, השיחות הקולניות בטלפונים סלולאריים בפרוזדורי קופות חולים, בבתי קפה, בקניונים, באוטובוסים ובמוניות צפופות, בכל מקום בו יכול אדם לבטא את חוסר ההתחשבות בזולתו, זה מה? קידמה בתפארתה, ציוויליזציה במיטבה?

הלא מוטב לשתוק מול הוובוזלות. הן משגעות את השכל, אבל הן שמחות. הן רעש בלתי נסבל, אבל רעש של צוותא, של חגיגת המונים בה כל אדם מכבד את רעהו על-ידי כך שהוא עושה איתו שותפות אמת של רעש. הכדוררגל איננו אלא הזדמנות להשמיע קול אחד גדול של אנושות, הרוצה לשכוח רגע את המכה האישית ההופכת את חייו לסבל פרטי. ישחקו הנערים לפנינו, ואנחנו לא נתקע חזק יותר אם הם יבקיעו, ולא חלש יותר אם ישעממו אותנו עד מוות במסירות רוחב עקרות, אנחנו נשמח, והסיבה לשמחה תהיה השמחה עצמה, והרציונל של הוובוזלה היא הוובוזלה עצמה.

זאת אנתרופולוגיה שהייתה לתרבות. היא מקור של הרבה מאוד רעש שהתעדן עם השנים החולפות והפך כלי מיתר, וכלי הקשה, וכלי נשיפה, וגם שמחת וובוזלות שטובלת בלי בושה טבילה עממית ולאומית באוקיינוס הרעש הבראשיתי.

אנחנו גם אנחנו אנתרופולוגיה שהייתה לתרבות. יש לנו היכל, ורבים וטובים יושבים בו פול-הרמוניים, אוהבי הרמוניה ועידון, אבל רבים לא פחות לא שואבים עוד דבר מן הרעש אלא שבים אליו ובזים אישית לכל מי שנקרה על דרכם. בימי המונדיאל האלה, ממרומי היוהרה שלהם, הם בזים לוובוזלות רק מפני שהן אינן זמבורות. אבל חכו, רק יעברו ימי החגיגה הדרום אפריקנית הרועשת, והבזים לוובוזלות יהיו היבואנים הזריזים שלה וימכרו אותה במבצעים בדוכני הקניונים להמוני הילדים שישכנעו את הוריהם כי הן כלי הנגינה הראשון וכי זאת הדרך להתחיל בקריירה מוזיקלית, וההורים ישתכנעו ויקנו, וישתגעו.