המונדיאל בשלו ואני בשלי

אין לי נבחרת אהודה. אין לי נבחרת מועדפת. אחת היא לי מי מהנבחרות תזכה ומי תעוף כבר בשלבים המוקדמים. זה לא המשחק שלי, מצטער.

המשחק הטבעי והפשוט הזה איבד מהטעם הראשוני שלו. ממשחק של אמנים יצירתיים הוא הפך, בהדרגה, למשחק של טכנאים. רובוטריקים. פג הקסם. נותרו רק - מתי מעט מדי - טכנאי המשחק, חזקים וקשוחים, רציניים עד אימה, וילד קטן, חייכן, קסום ופלאי, שממשיך לשחק כמו פעם, בשכונה, ליונל מסי. קטן וקפיצי, עם מנוע טורבו אנושי, רגליו מלאות קפיצים ונעליו נעלי בלרינה, הוא משחק בחן ובחסד, בחדוות חיים טהורה, ראשונית.

ביישן וצנוע, פייטן כדורגל, הוא משחק כמו ילד שלפתע שחררו אותו החוצה משיעור משעמם והוא מראה לעולם מה הוא באמת רוצה, מה הוא יודע, עד כמה הוא יודע. וסביבו, טכנאים, מהנדסים, אנשי שירות מאומנים ומיומנים, אשר ודאי יודעים כדורגל, אבל נשמתם נשמה רגילה ונשמתו – נשמה יתרה.

פה ושם אני צופה (אקראי) במשחקים, ודאי לא בקנאות, לא באדיקות, אף לא בקפידה. אחמיץ משחקים. אז מה?! אולי אני לא מבין מה כה מלהיב וכה מרגש, מה מצמית אנשים למסך הקטן (אשר בשנים האחרונות הלך וגדל ואף השתכלל). עבורי זה לא חודש שבו אעזוב הכל למען הכדורגל, כפי שרבים מעמיתיי למין הגברי עושים. אולי אני לא די גבר, אבל, סליחה. מצטער.

ביום שישי, היום שבו נפתח המונדיאל במשחקה של המארחת, דרום אפריקה, נגד מקסיקו, צלצלתי למישהו עשר דקות לפני פתיחת המשחק, כאשר הטלוויזיה כבר שידרה את האצטדיון המלא בכמעט 100,000 צופים. מן הצד השני השיב לי מי שהשיב "מה, אתה לא רואה מונדיאל?" מה יכולתי להגיד לו? אחת משתיים: או לשקר ולהשיב בחיוב, או להגיד את האמת ולהשיב בשלילה. אמת דיברתי והוא השתאה עד מאוד. התנצלתי ואמרתי שאתקשר מאוחר יותר.

את הכבוד ואת הגאווה הלאומיים החליף הכסף הגדול, העצום. יותר מאשר משחקי המונדיאל הם זירה להפגנת נאמנות לאומית של כדורגלנים - הם מעין אודישן אחד גדול, שבו שחקנים מבקשים להרשים את המנג'רים הגדולים, המפורסמים, של הקבוצות העשירות בתבל, מעסיקיהם הפוטנציאליים. שחקנים משקיעים את מיטבם, כדי להעלות את ערך המניה שלהם, כדי להאמיר את שווי השוק שלהם. זה לא רק ספורט, זה בעיקר כסף. אין בכך כל חטא כמובן, אבל – מצטער – אותי זה לא מרגש. המונדיאל נמשך בלעדיי.

סליחה, מי ניצח?