נדרשים אנו כאן למאמרו של אדם הזניח כיום בציבוריות הישראלית, הלא הוא
יוסי שריד, שר החינוך לשעבר בממשלת ישראל, הזוכה לבמה (כמובן) בעיתון הארץ במאמרו "בין דרוויש למשט" מתאריך 18 ביוני 2010. העניין שמעוררים דבריו אינו בעצם הדברים, אלא בפן העקרוני-ציבורי שבהם. דבריו של שריד הינם כמשל להתנהלות הפרט ורצונותיו הלגיטימיים במסגרת ההליך הדמוקרטי למול הפן הציבורי האמור להיות ממלכתי.
הדברים מובאים להלן כתזכורת לכשל הציבורי המוחשי, אשר אנשים מסוימים בינינו מהווים בהפגינם כשל אינטלקטואלי-רגשי, בכך שמנסים לכפות גחמות ואידיאולוגיה אישית על כלל הציבור.
יש להבדיל בבירור בין הפרטי לציבורי. אותו המשורר, הסופר או האמן, אשר כתיבתו פוגעת בציבור שלם, על הציבור להגיב בהתאם, באמצעות נציגיו האמורים לפעול בממלכתיות תוך רגישות לצרכי כל הזרמים בעם. מאידך-גיסא, האדם הפרטי יכול, רשאי ואף זכאי להאזין ולצפות בכל תוכן שהוא באשר וכאשר ידבנו ליבו, גם אם אלו כוללים תכנים המרעימים ומרתיחים את האחר.
יוסי שריד עירב ומערב מין שאינו במינו. נסתרים מעימו ההבדלים בין הפן האישי והציבורי. יוסי שריד-האדם הפרטי, אפשר שמעריך ומחבב את שירתו של מחמוד דרוויש, גם את הצד הלעומתי שבו, שוטם-ישראל, זכותו, של שריד. אך יוסי שריד כשר החינוך (לשעבר) במדינת ישראל, שר חינוך המופקד על חינוכם של כלל ילדי ישראל - יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים, על כלל פזורותינו - ולא רק של פלג מסוים אחד אשר אינו אפילו הגדול בינינו, לא אמור להשליך את העדפותיו האישיות באופן לעומתי על כלל הציבור.
נזכיר גם כי שרת חינוך אחרת, יעל (יולי) תמיר, זוכרים? גם היא כפתה את העדפותיה האישיות, הכיתתיות (לימודי הנכבה הפלשתינית), על כלל העם בשמשה כשרת החינוך.
נותר לנו לתהות האם התנשאות, כפיית דעות מיעוט על הרוב, זלזול והתנהלות גחמתית-קלגסית על כלל העם הינה מחלה ויראלית מידבקת בחוגים מסוימים.
האם התנהלותו של האזרח
אהרן ברק בשבתו לכס המשפט אינה מזכירה נשכחות-עתידיות אלו בדיוק? האם פעולתם האנטי-דמוקרטית של ארגונים חוץ-פרלמנטריים, קיקיוניים, שוטמי-ישראל, בניצוחה של "הקרן לישראל חדשה" אינם דוגמה להתנהלות גחמתית-אידיאולוגית, כיתתית, המיועדת לכפות באמצעים פסולים (עד כדי סיפה של בגידה), את דעות המיעוט הזניח על הרוב הברור? האם התנהלותם של גורמים מסוימים בפרקליטות המדינה (שי ניצן כבר אמרנו?) אינה עדות נחרצת לדפוס התנהלות קלגסית (אמור פשיסטית)? האם פעולותיהם הצבועות, על הסף ומעבר לו, של המרדה והסתה בידי מרצים רבים באוניברסיטות ישראל אינן מעידות על אותה מגמה נפסדת ואף מסוכנת לקיומנו?
|
|
|
| האם יוסי שריד היה מעלה על בדל דעתו המצומקת, הן כאדם פרטי והן בתפקיד שר חינוך, להכניס שיר הקורא להשמדת וגירוש ערביי-ישראל לתוכנית הלימודים (שאלה רטורית)? | |
|
|
|
ולמהות: מחמוד דרוויש הינו משורר מחונן, כתיבתו שובת לב, אין חולק על כך. מחמוד דרוויש הינו שוטם-ישראל והמדינה היהודית, גם על כך אין חולק. חשוב כי שירתו תודפס, תהיה נגישה ותוצג למכירה בעבור כל שידבנו ליבו, אך איננו חייבים, כציבור, לתת פיתחון-פה ממלכתי לאדם השונא עצם קיומנו וחותר (דרך שירתו) לאובדננו כעם. האם יוסי שריד היה מעלה על בדל דעתו המצומקת, הן כאדם פרטי והן בתפקיד שר חינוך, להכניס שיר הקורא להשמדת וגירוש ערביי-ישראל לתוכנית הלימודים (שאלה רטורית)?
הנה מספר שורות משיריו של אוהב ישראל, הציוני הדגול מחמוד דרוויש הבאות לסבר את האמור:
"אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב, בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל. הִזָהֵר. הִזָהֵר... מְהַרָעָב".
"הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו", "צאו מהיבשה, מהים, מהכל... וטלו עמכם את מתיכם...". הכוונה אלינו, כולנו - למי שעדיין לא הבין.
העובדה כי מפאת שיקולי "תקינות פוליטית" ולאחר מחאה ציבורית הביע דרוויש חרטה על דבריו, אינה מעלה ואינה מורידה. הרשו לנו להניח כי האיש לא שינה את דעותיו הלעומתיות הפרטיות.
הרושם הנפתל הנובע ומשתמע מדברי יוסי שריד, כי כוונת המשורר הינה מרוככת או מקבלת הכשר באשר כתובה היא בחרוזי שירה, הינה מופרכת ואיוולתה ברורה לעיני כל קורא סביר. שירה הינה אמצעי ביטוי ככל אמצעי ביטוי אחר ובאם ליבו של המשורר מלא שנאה לשכנו, יתבטא הדבר גם בשירתו.
אין טעות בידו של הקורא הבוחר לראות באמור לעיל לקח ומשל באשר לכלל התנהלותנו הציבורית, הקהילתית כלפי אלו השוטמים אותנו והחותרים לחיסולנו כיישות לאומית וכעם ריבוני. עצם העובדה כי פרט מסוים מביע דעתו בחרוזים, בצבעים או מאחורי עדשת המצלמה, אין פירושה כי עלינו כעם להכשיר שיטנתו נגדנו במידה שקיימת שם. אנו מאצילים הילת "יוצר", "איש תרבות", "אמן" לאותם אנשים אשר בחרו לנגח ולקעקע אושיותינו בדרך המתכנה במקומותינו "תרבותית", בעוד אשר אינה שונה ולו כזרת מהנואם המתלהם בכיכר העיר. זו אף זו אך אופני ביטוי לאותה המהות.
אנא עיזרו לנו להבין משום שקצרה בינתנו מלהשיג, מהו שהינו כה תרבותי בכך שאנשים מתוכנו עוזרים לתליינינו לכרוך את עניבת החנק סביב צווארנו?
|
|