שלוש הערות על הספר תש"ח

אחד הקרבות הכי קשים והכי נוראים המתוארים בספר הוא הקרב הכושל לכיבוש נבי סמואל. קניוק מספר שם על המפקד שבשיא הקרב הקשה נטש. קניוק לא מציין את שמו של המפקד. אני מצטט: "התחננו לפניו שלא ייסע, אבל אם הוא נוסע ועוזב אתנו. שלפחות שיגיד מה אנחנו צריכים לעשות ושייקח כמה מן הפצועים. הוא נראה לחוץ וכעוס, והוא אמר שהוא ממהר להזעיק עזרה, שברור שימצא, ואינו יכול לעצור עכשיו ועוד מעט הוא יחזור עם חיילים. עד היום אני מחכה עם העזרה" (עמ' 138).

קניוק ממעיט בספר, כאמור, בנקיבת שמות, בעיקר של אלו שזכו ממנו לתיאורים לא יותר מדי מחמיאים. שאלתי בן-משפחה שנלחם באזור אם יש לו מושג מי היה המפקד. הוא אמר שלו זה נשמע שהכוונה ל...יצחק רבין ז"ל. לפתע שמתי לב שיש לאורך הספר כמה "הכנסות" קטנות וסמויות לעבר יצחק רבין. לפעמים צריך להקשיב לא רק למה שהסופר כותב, אלא גם למה שהוא לוחש, ויורם קניוק לחש בספר מספר פעמים הרבה כעס עצור על יצחק רבין. גם על מרכז רבין למורשת רבין כתב שעד היום איש לא הסביר לו "מהי המורשת של רבין".

האם יורם קניוק, מסיבותיו, החליט שלא לעשות סערה ציבורית זוטא סביב ספרו ולא לציין במפורש את שמו של יצחק רבין כמפקד שנטש? אם כן, זו זכותו המלאה! אבל אם לא, ואני ובן-משפחתי טעינו בספקולציה ועשינו אי-צדק עם זכרונו של רבין ז"ל - ומאמרי זה יגיע לקניוק - אשמח לשמוע הכחשה.

תודה על ספר מופלא ומומלץ מאוד, שמזכיר כמה הרבה וכמה נורא לחמו על הישיבה בארץ הזו.

• הספר לא התקבל מההוצאה לסקירה, אלא נרכש במחיר מלא. תש"ח מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות, 180 עמודים.

בספר המון קטעים חזקים ולא קלים לעיכול, שמבצבצים מתוך הכתיבה הלכאורה קלה של קניוק. אחד הקטעים החזקים והקשים מופיע בעמוד 118. זה היה בבית יובה (יכול להיות שהכוונה לבית נובה - היום מבוא חורון - הספר לא חף מטעויות קולמוס קלות, י.ר). הסצנה שמתוארת בעמוד זה אירעה זמן קצר אחרי שקניוק ורעיו לנשק מצאו אחד מחבריהם תלוי על עץ כשאיבר מינו תקוע בתוך פיו (התיאור של קניוק הרבה יותר קשה).

חבר לנשק של קניוק, שקניוק אפילו אהבו מאוד וכינה אותו נ', תפס ילד ערבי בן 8, הצמיד סכין לצווארו ואמר לשוחְטו. קניוק תפס נשק, כיוון לחברו האהוב והורה לו לעזוב את הילד. ואני מצטט: "זיעה קרה זלגה על מצחי. הייתי צמא. החבר'ה עמדו ליד הקיר ושתקו. השתנתי במכנסיים והטומפסון רעד. נ' פרץ בצחוק. 'שמע מלקק תחת של ערבים, אם אתה יורה בילד אז אני לא שוחט אותו ואם אתה לא יורה בו אני גם שוחט את האימא המתה שלו, שאולי בכלל לא מתה'. הוא בעט בה, היא הזדעזעה והוא אמר, 'השרמוטה לא מתה. אם אתה לא יורה בילד אני מתחיל עם הסכין'. כולם עמדו וחיכו. עמדתי שם עם כל שבע עשרה וחצי שנותיי וכיוונתי את הטומפסון אל נ'. כיוונתי היטב. הרגשתי את המתח, הידיים כבר לא רעדו לי. ידעתי שאני צודק. הצדק הנבזה הזה חיזק בי שרירים שלא הכרתי בי, ושמעתי את הדם זורם בורידים. וחשבתי על אבי וחברי מהשומר הצעיר. כיונתי לעבר נ', נשמעה ירייה. ענן אבק היתמר. ונ' עמד בריא ושלם ואילו הילד נפל, בהתחלה כמו פרפר ואחר כך נשר כמו אבן. הכדור היה מכוון אל נ', אני יודע שכיוונתי אליו, אבל מי שנהרג הוא הילד...".

המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הקטע הקשה הזה, שעד כמה המלחמה זה דבר איום ונורא (אבל אולי בלתי נמנע), ושאני מאמין לכל מילה של קניוק. אחר-כך חשבתי על כך שאיזה יופי שיש את הכתיבה כמרפאה ומזככת את הנפש ונראה לי שזה מה שקניוק עשה. והמחשבה השלישית שלי הייתה קצת פוליטית. אם מישהו היה מצניח ב-48' יצור כמו גולדסטון לחקור את המלחמה, אני מעריך שהתוצאות של התחקיר היו האשמה חד-משמעית של חיילי המדינה-שבדרך בפשעי מלחמה מן הסוג הגרוע ביותר. ולך תספר שלוחם אחד שגילה כמה רגעים קודם את גופת חברו המחוללת, היה מוכן להרוג חבר אהוב לנשק אחר, בשביל למנוע אולי רצח של ילד ערבי. איש, מן הסתם, לא היה מאמין לזה.

אהבתי את הספר תש"ח מאת יורם קניוק; ספר שאולי מספר על מאורעות מלחמת השחרור. למה אולי? הקולות והריחות והשמות הם אכן של מלחמת השחרור כפי שלמדנו וכפי שסופר לנו על-ידי אבותינו, אבל הסיפורים הם של יורם קניוק. הנרטיב האישי שלו, כמו שנהוג לומר. יורם קניוק לא מתיימר לשחק אותה היסטוריון. הוא מנסה לספר לנו מה הוא זוכר בזיכרון המתעתע והבוגדני, והוא עושה זאת יפה ומעניין מאוד. חמקמקות הזיכרון, הערפול שלו, ההתערבבות של מה שקרה עם מה שנדמה שקרה, או מה שרוצים או לא רוצים לדעת, מועברים כל-כך יפה על-ידי הכותב, עד שיותר משהספר הזה הוא ספר מופלא על מלחמת השחרור הנוראה, הוא קודם כל ספר לימוד מופלא איך כותבים זיכרון. או אם תרצו - איך כותבים אמת. האמת של הכותב. הספר נקרא תש"ח. אם היה שואל את דעתי, הייתי ממליץ לקרוא לו "תש"ח שלי". הוא בטח שקל זאת ופסל את הרעיון מטעמיו.