פיק דאם באופרה הישראלית

הפקת האופרה הלאומית של וורשה העולה באופרה הישראלית - פיק דאם מאת צ'יקובסקי - היא האופרה המדהימה, המרתקת והמפעימה ביותר שעלתה באופרה הישראלית מאז דון קרלו של ורדי.

שלא כמו אופרות מוכרות ופופולריות בהן התלבושות והתפאורה עושים את החוויה, על-רקע מוזיקה שהם מהמהמים לשימעה - האופרה פיק דאם היא אופרה אחרת. היא אינה מועלית לעיתים תכופות. כי כמו במקבת של שייקספיר, יצוק בה משהו אפל, הנוגע בשכבות העמוקות, האפלות והנסתרות של נפש האדם.

תענוג לחזות באופרה זו קודם כל בגלל המוזיקה האלוהית של צ'ייקובסקי, מענקי המלחינים הרוסיים של המאה ה-19. במוזיקה מלאת הרגש הזו שזורים מוטיביים עממיים, ציטוטים ממלחיני עבר שהוא העריץ, וככלל - היא נוגעת הישר בלב כל אחד. ותזמורת האופרה-הסימפונית של ראשון לציון, משמיעה אותה תחת ניצוחה של קרן אן וילסון מלאת הרגש בעוצמה, ביכולת פנטסטית. במיוחד בולטים הנשפנים בקטעי הסולו שלהם.

הבמה מעוצבת על-ידי בוריס קודליקה בעיצוב מודרני ומופלא. השימוש שלו בצילומי וידיאו ברקע - מכניס את הצופים לתחושת אווירת האירועים כמו היו נמצאים שם אותה עת. במיוחד בסצינה האחרונה, בה השמיים הקודרים מלאים בציפורי טרף שחורות, ומתחת הגשר עליו עומדת הגיבורה, ליזה, זורם הנהר - וכל זאת בצבעי שחור לגווניו. הצבע השחור שולט בתכלית השליטה על החלל הענק של ההתרחשות. וראה זה פלא - לראשונה בהיסטורית האופרה הישראלית, חרף האפלולית השולטת בבימה - פני כל זמר, שחקן או רקדן מוארים כדבעי, ואתה רואה היטב את הבעות הזמרים, שבהדרכת אחד מגדולי בימאי האופרה בעולם - מריוש טרלינסקי, הם כולם משחקים, מתנועעים ומלאי אכספרסיה, בנבדל מהעמידה הסטטית שמקובלת ברוב האופרות. לפלא התאורה הנהדרת אחראית פליס רוס הישראלית, ועל כך מגיעים לה כל השבחים.

אחרי השבחים לכל היוצרים, כמו גם לכוריאוגרף אמיל וסולבסקי, למעצבי להקת הרקדנים הענקית שחולקה לקבוצות בהתאם לחלקם בסיפור, והכי הכי - לקולות הנפלאים של ויקטור לוטסיוק האצילי והאנושי כהרמן, שגם שיחק נפלא והבעותיו דיברו גם כששתק; ולדימיר פטרוב בקולו המרשים כנסיך ילצקי, הכמעט-חתן של ליזה, נח בריגר, הבריטון הנפלא בעל החזות המצודדת, ולדימיר בראון, והכוכבת של ההצגה אירה ברטמן הישראלית שלנו, שמילאה תפקיד זה באופרה של לודג' בחודש שעבר.

מה עושה את ההפקה הזו לכה קסומה? ראשית, הסיפור של פושקין, על ליזה, נערה שגדלה בבית רוזנת (אניה סיליה הוותיקה) שהייתה פעם יפהפיה, והיה לה סוד אודות הקלפים, שרק מי שידע אותו הצליח בכל עת במשחקיו. נישואים שהציע לליזה הנסיך ילצקי מבטיחים לה מעמד גבוה ועושר. היא נענית, אך לא מתוך אהבה או תשוקה. כשערב אחד, לפני שנישאה, היא פוגשת בהרמן, ונכבשת בגינוניו הרומנטיים, במראהו ובתשוקה שהוא מצית בה. הוא בעצם התכוון להשתמש בה כדי להגיע לרוזנת, ולהוציא ממנה את סוד הקלפים. אך גם הוא נלכד ברשת האהבה. ומה שכה מיוחד לאופרה הזו, הוא ההתמקדות בהתלבטות הפנימית של שני הצעירים, תוך חשיפת האובססיה ששולטת בהרמן, ושלא מניחה לו להסתפק באהבת ליזה.

כמו אצל שייקספיר, צ'ייקובסקי העצים את הסוף הטראגי, ושינה את הסוף שבמקור, שדומה לרומיאו ויוליה. מה שהיה מקובל באופרות של זמנו של צ'ייקובסקי. וכך, מקבל הקהל הישראלי הופעת אופרה שיש בה כמה חגיגות - של מוזיקה אלוהית, קטעי מחול מרהיבים מסוגים שונים, שירה שלוכדת אותך גם אם לא שמעת אופרה זו מעולם - כי היא פשוט מהפנטת. וכל מילה שתאמר כאן - לא תכיל את מלוא החוויה המסעירה.

שאפו לאופרה הלאומית של וורשה, לזמרי, נגני, רקדני ומקהלת האופרה - שכולם יחד יצרו חוויה מאד בלתי רגילה ומרוממת.