האוצר דורש לקצץ 5 מיליארד שקל מן התקציב, ובעיקר מתקציב הביטחון. במקביל הוא מציע להעלות מיסים ולהטיל עוד גזירות מגזירות שונות. חוק ההסדרים שוב כולל עשרות רפורמות, שכל קשר בינן לבין התקציב הוא מקרי בלבד. הרמטכ"ל מדבר על השמים זרועי האיומים שמעלינו. בעוד כמה ימים נקרא על האיומים הקואליציוניים של מה יקרה אם הממשלה תעז לקצץ בקצבאות/בחינוך/בבריאות (מחק את המיותר).

אותו ריטואל מעייף כל שנה, וגם אותה תוצאה צפויה כל שנה. האוצר יוציא כמה עיזים, עופר עיני יעשה כמה שרירים, כל סיעה תקבל כמה מאות מיליונים, התקציב יאושר בדקה האחרונה והציבור ישלם את המחיר. כל עוד אין נכונות לעשות את מה שבאמת צריך – לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע בעתיד במקום בכיבוי שריפות, לשלם למגזר העסקי ולא למגזר הממשלתי – נמשיך לקבל את אותם דיונים עם אותן החלטות.

יפה מאוד שממשלות ה-G20 הסכימו לקצץ במחצית את גרעונותיהן עד 2013, אך השבוע הזכירו לנו האיגודים המקצועיים ביוון מיהו בעל הבית האמיתי. המדינה הושבתה כליל זו הפעם החמישית, לנוכח כוונת הממשלה לפגוע בתנאי השכר והפרישה המפליגים של העובדים, כחלק מן המאמץ להימנע מפשיטת רגל.

כלומר: המנהיגים יכולים להבטיח, אבל הרחובות יקבעו האם וכמה יוכלו לקיים. ומבחינתם של העובדים וההמונים – מה שהיה הוא שיהיה. זהו האיום הגדול באמת על כלכלת העולם, ונראה אם לראשי המדינות יהיו מספיק כוח ואומץ כדי להתמודד איתו.

ליתר דיוק – חברי הכנסת לשעבר. "כלכליסט" גילה השבוע, כי ארגון הח"כים לשעבר מעלה שורה של דרישות כספיות, רוצה להקים בית לורדים כדי לספק לחבריו תעסוקה על חשבוננו ואפילו מבקש לקיים בכנסת תערוכה מיצירות חבריו (באמת!). ומי אמור להכריע? חברי הכנסת המכהנים, אלו שבעתיד ירצו ליהנות מאותם תנאים. וגם אלו שיודעים טוב מאוד לרוץ לכל מיקרופון פנוי ולהתלהם נגד השכר במגזר הפרטי. שום דבר לא מזיז להם. לא ביקורת ציבורית ולא המצב הכלכלי.

היוזמים קוראים לארגון שלהם חכ"ל – חברי כנסת לשעבר. אני מציע שישנו את השם: חכל"ב – חברי כנסת ללא בושה. ואת כפל הלשון בוודאי הבנתם בעצמכם.

מי שלא מוכן שהעולם ימשיך לנהוג כמנהגו, הוא יעקב נאמן. בעקבות דוח מבקר המדינה בנושא האזנות הסתר, יוזם שר המשפטים הקמת גוף שיפקח על הפרקליטות. לא ברור אם זה יהיה גוף חיצוני או פנימי ולא ברור האם יהיו לו שיניים, אבל כל צעד בכיוון הזה יהיה נכון ואף חיוני.

הבעיה מספר אחת בפרקליטות היא העדר שכר ועונש, ליתר דיוק – העדר עונש. לא שמענו על פרקליט שפוטר בשל כשלונות, לא שמענו על צעדים שננקטו נגד מי שהעמיד לדין אזרח על לא עוול בכפו. לכן, כל שינוי חייב להתחיל בכך שיהיה מי שיוכל להעניש את מי שנכשלים ומתרשלים.

הבעיה היא, שאני מתקשה מאוד להיות אופטימי. הרי תיכף יקומו כל הצדקנים ויטענו שנאמן רוצה לנקום בפרקליטות שתפרה לו תיק ו/או שהוא פועל בשליחותו של אביגדור ליברמן. שלא לדבר על מה שתעשה לו הפרקליטות עצמה ועל מלחמת העולם שתנהל נגד כל יוזמה כזו. משום מה יש לי הרגשה שגם כאן לא ישתנה שום דבר משמעותי.

יש אמרה ידועה של חז"ל: "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". כלומר: מי שאשם באמת אינו הגנב, אלא מי שנותן לו את ההזדמנות. השבוע הצלחתי לראשונה להבין אותה, כאשר קראתי ב"כלכליסט" על המשך מעלליהם של אריק קליין ועמוס בוחניק, גיבורי פרשת מדבקת הפלא. השניים, כך מסתבר, ממשיכים למכור המצאות מופלאות ולגייס מיליונים ממשקיעים למיניהם.

איך זה יכול להיות? האם השותפים החדשים לא קוראים עיתונים, לא מבררים, לא עושים את המינימום של מודיעין עסקי? מסתבר, שתאוות הבצע חזקה יותר מהכל והתחושה של "לי זה לא יקרה" שולטת בכיפה. כל עוד יש קורבנות, יהיו גם נוכלים.

קיבלתי השבוע הודעה על חלוקת ערכות המגן. מוצעים לנו שישה מוקדים, השלישי שבהם: בית הלוויות רידינג. הם יודעים משהו שאנחנו לא?

המונדיאל הנוכחי שערורייתי בגלל כמה החלטות של פיפ"א. ראשית, השיפוט. ההתעקשות שלא לאפשר לשופטים להשתמש במצלמות להכרעה במחלוקת, הולידה שורה של החלטות שגויות שלעיתים גם חרצו את גורלם של משחקים. חוץ מזה, הגיע הזמן להבין שאי-אפשר לצפות משופטים חובבנים להכריע בין שחקנים מקצוענים שמקבלים מיליונים.

שנית, הכדור. כעת, בעיצומו של הטורניר, מודה פיפ"א שהכדור החדש בעייתי. לפני המשחקים היא התעקשה שהכל בסדר. אז למה לא לעשות לפחות עכשיו את המתבקש ולהחליף את הכדור ליתר המשחקים? שלישית, הוובוזלות. כל העיתונאים המסקרים את המשחקים אומרים שהרעש האיום הזה אינו רק מחריש אוזניים, אלא גם הורס את חוויית הצפייה והורג את העידוד.

האם פיפ"א תשנה משהו? אני מוכן להתערב שלא. הגוף המאובן ביותר בספורט העולמי ואחד המושחתים ביותר שבהם, ימשיך לאטום את אוזניו ואת עיניו, כל עוד הקוקטיילים מתנהלים כסדרם.