מצד שני, לפחות בינתיים מגיעות לנתניהו מחמאות על עמידתו בלחץ הציבורי והתקשורתי בנושא גלעד שליט. השבוע שברו ידיעות אחרונות ומעריב שיאים של פופוליזם וחוסר אחריות, כאשר התחרו ביניהם בכותרותיהם הראשיות מי יפעל יותר למען שליט: חבורת נמרודי-רכיב עם הסרט הצהוב והצעדה למען גלעד, חבורת מוזס עם מכתב חבריו של יוני נתניהו לאחיו ביבי.

השאלה האמיתית היא מה המחיר שישראל צריכה לשלם תמורת שחרורו של גלעד. הרי אין בינינו איש שלא היה רוצה לראותו בבית יום אחד לאחר שנפל בשבי; הבעיה היא שהמחיר הנדרש גם יעודד חטיפות נוספות וגם יעלה לנו בדם. על זה כמעט שלא מדברים בתקשורת, שאינה מבינה שהרעש שהיא עושה רק מעלה את המחיר ומפריע לניהול המו"מ. העיקר שאפשר למכור עיתונים ולתקוף את האויב המשותף האמיתי. לא החמאס; בנימין נתניהו.

היה מביך לשמוע את בנימין נתניהו מתרץ השבוע את ההקלה המשמעותית בסגר על עזה. הנימוק של ראש ממשלתנו היה, שהסגר צריך להיות ביטחוני ולא אזרחי. אז למה עד עכשיו הוא היה גם וגם? הרי ברור שמטרת הסגר הייתה ללחוץ על החמאס – הן כדי להחליש אותו והן כדי להוות מנוף לעיסקת שליט. שתי המטרות הללו לא השתנו במאומה; מה שהשתנה הוא הלחץ הבינלאומי עלינו בעקבות המשט.

השאלה האמיתית היא, מה זה אומר על יכולתם של נתניהו וממשלתו לעמוד בלחצים. הסגר על עזה, עם כל חשיבותו, הוא כסף קטן לעומת נושאי הליבה: גבולות הקבע, ההתנחלויות, זכות השיבה, ירושלים. אם בנושא שולי-יחסית שכזה די בקצת לחץ ובכמה כותרות בעיתוני העולם, מה יקרה כאשר יתחיל הלחץ האמיתי בנושאים החשובים באמת? מפחיד אפילו לחשוב על זה.

מבחינה עקרונית, ברק אובמה צדק כאשר הדיח את מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, לאחר שהלה מתח ביקורת פומבית על הממשל. אך השאלה המעשית מטרידה הרבה יותר: האם אין צדק בדבריו של הגנרל סטנלי מקריסטל בדבר ההססנות והחובבנות של הממשל והעומד בראשו?

גם אם הדבר לא ייאמר במפורש, יימצאו מן הסתם מי שיחששו שמא טל מור, שהרג את שניאור חשין, לא יזכה למשפט הוגן בשל ייחוסו המשפטי-משפחתי של ההרוג ובשל הרעש התקשורתי (שאלה נפרדת היא מדוע חוק הסוביודיצה נרמס בריש גלי בלא כל תגובה של רשויות החוק).

בעיני, זוהי דווקא הזדמנות להעביר מסר מרתיע לנהגים עבריינים. כאשר יש צורך להעלות את רף הענישה, אם בשל חומרת העבירה ואם בשל תדירותה, המקום הנכון לעשות זאת הוא משפט מתוקשר ולא תיק נידח. בהנחה שמור יימצא אשם, אני מצפה מבית המשפט לנצל את העניין הציבורי ולהעביר מסר ברור של קדושת חיי האדם.

מן הצד השני, יש שאלה אמיתית לא פחות: מתי ייעשה משהו נגד רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים המנכסים לעצמם את המדרכות? אני אוסר על בני בן השש לרוץ לבדו על המדרכה, מחשש שמא אופניים או אופנוע יגיחו בפתאומיות ויפגעו בו. מבלי לפתוח פה לשטן, דומה שזה רק עניין של זמן עד שמישהו ייפגע בצורה רצינית מההפקרות הזו. הגיע הזמן להבטיח גם את חייהם של הולכי הרגל.

תראו איזה עולם הפוך. כאשר יהודים מקימים מאחזים בלתי חוקיים בשטחים – נתרמות הרשויות בישראל, ברוח גבית מהעולם, להרוס אותם (וזה באמת בסדר גמור, כי אסור להפר חוק). אך כאשר עיריית ירושלים מחליטה להרוס בניינים בלתי חוקי בסילוואן – טוענים מיד, גם אצלנו וגם בחו"ל, שזה יפגע במו"מ עם הפלשתינים וביחסי האמון שיש ליצור בין הצדדים. במילים אחרות: מה שאסור ליהודים במדינת ישראל, מותר לערבים.

השאלה האמיתית היא האם אנחנו מתכוונים לממש את ריבונותנו בכל ירושלים, או שמא אנו משלימים בפועל עם כך שמזרח העיר הוא שטח פלשתיני ומכשירים את הקרקע לחלוקתה של העיר. מה שקורה בשטח מעורר יותר ויותר את החשש, שזהו בדיוק המצב.

מה שהטריד השבוע את שופטי בג"צ היה ההתבטאויות שנשמעו כלפיהם מן הצד החרדי בעקבות שליחת ההורים מעמנואל לכלא. ההתבטאויות הללו בהחלט ראויות לגינוי ואולי גם אינן חוקיות, אבל אם בג"צ לא היה שם יותר מדי דגש על האות צ' שבשמו (צדק) אלא מנסה להיות קצת יותר חכם, הוא לא היה מלהיט עוד יותר את הרוחות בדרישה לחקירה כזאת.

השאלה האמיתית היא, מדוע השופטים לא הגיבו לנסיגתו של הרב יעקב יוסף מן העתירה. על-פי פרסומים שלא הוכחשו, בנו של הרב עובדיה עשה זאת בעקבות איומים שהופנו כלפיו.

אני מאוד מאמין שזו הסיבה, כי איומים הם שיטה נפוצה בציבור החרדי. שמעתי ממקור ראשון על רב ידוע, שדחה הצעה להתמנות לתפקיד ממלכתי חשוב מאוד משום שהחל לקבל איומים, בין היתר על כך שצאצאיו ייפגעו בשידוכים ובמקומות לימודיהם. את זה היו צריכים לחקור, ולא את הפגיעה בכבודם של כבודם.

שלושה סטודנטים שלי בקורס לתקשורת במכון לב (בית הספר הגבוה לטכנולוגיה) כתבו עבודה על פרשת רמדיה. בין היתר, הם תפסו יוזמה ופנו לרני רהב, שהיה היחצ"ן של החברה. זו התשובה שקיבלו: "לא אני טיפלתי ברמדיה, אני עסקתי בכך בשבוע אחד בלבד. אנא הבנתכם. שלכם, רני".

יכול להיות שרהב אכן טיפל ברמדיה שבוע אחד בלבד, אבל זה היה השבוע הקריטי ביותר – בו נחשפה הפרשה ורמדיה התעקשה לטעון, במודעות ענק בעיתונים, שמוצריה בטוחים לשימוש. זה היה השבוע בו נחרץ גורלה של החברה. אבל רהב, שבדרך כלל נכשל בטיפול במשברים, מנסה כעת להרחיק את עצמו מהפרשה.

השאלה האמיתית היא, מתי יבינו עוד לקוחות של רהב את מה שכנראה קלטו שרי אריסון, משפחת עופר ולב לבייב: שהוא גורם להם הרבה יותר נזק מאשר תועלת, הן בימים כתקנם והן ובמיוחד בשעות משבר.