צלילים לא מרככים

זה היה ללא ספק מחזה סוריאליסטי שהועלה בישימון, בחום, ביובש ובאובך של הנגב המערבי:

תזמורת פילהרמונית עם נגנים בחולצות קצרות-שרוול ומנצחה הדגול זובין מהטה בגלימה דקיקה-לבנה, זמר אהוב חמוש בכובע מצחייה העונה לשם שלמה ארצי, שמשתמש לא רק בקולו המופלא אלא גם בידיו לצורך פנטומימה, כעשרת אלפים ישראלים שהתיישבו או עמדו בחום של בין-הערביים, ומשפחה צפונית מיוסרת שעשתה אתנחתה מן המצעד אל ראש הממשלה בירושלים.

אל מול רצועת עזה התגלתה ישראל היפה: הרבים למען האחד, ההמונים למען המשפחה, האמנים המתגייסים להצלת נפש אחת מישראל. כמעט עד לשערי עזה הגיעו, ליתר דיוק - שערי מקום המסתור הנורא שבו מוחזק גלעד שליט זה ארבע שנים בלי לראות אור יום. תקוותם התמימה היתה, שהצלילים יגיעו לאוזניו של החייל, מצד אחד, וימיסו את לבבות אנשי הטרור מצד שני.

גם זובין מהטה, גם שלמה ארצי, ניסו לדבר, לנגן ולשיר, בתקווה שבצד השני של הגדר תימצא להם אוזן קשבת. אבל התגובה משם הייתה חד-משמעית ולא בלתי צפויה: לא נוותר כהוא-זה, נעלה עוד ועוד את רף דרישותינו, נחטוף עוד חיילים, לא נירתע.

מול קולם ההומניסטי, הרך, הנוגע ללב של מהטה וארצי, קיבלנו את התגובה הברזלית, הקרה, הבוטה של מחמוד א-זהאר: לא ולא. תשכחו מוויתורים מצידנו. אנו עומדים על מלוא דרישותינו ואף מעבר לזה. עשרת אלפים ישראלים עמדו שם, מול עזה, למען ישראלי אחד. פלשתיני אחד עמד אל מול סוללת המיקרופונים מן הצד השני, מסרב לעסקה שבה ישוחררו, אפילו לדעת נתניהו, אלף אסירים מבין העשרת-אלפים שחבושים בכלא הישראלי.

הנה כי כן, זוהי התמונה שממחישה יותר מכל את ההבדל בינינו לבינם. וזוהי אולי חשיבות האירוע שהתרחש ביום שני עם ערב בפארק אשכול המיובש. העולם כולו רואה את ישראל החרדה לשלום אחד מבניה, מחד-גיסא, ואת הפלשתינים שאינם חרדים ואינם בוכים על אלפי אסיריהם בכלא הישראלי, מאידך-גיסא.

לכאורה, הם אלה שהיו צריכים לקפוץ על ההזדמנות להביא לשחרור אלף מאחיהם, רוצחים, מחבלים, לוחמים - קיראו להם ככל שתחפצו, בתמורה לשחרור חייל ישראל אחד. אבל המציאות הפוכה ועגומה. מציאות מזרח-תיכונית מובהקת - ישראלים שמוכנים לשחרר אלף מחבלים, ואויב שאינו מוכן לקבל אלף מאנשיו, המחישו מציאות זו יותר מכל המחזה הקלאסי בניצוחם של מהטה וארצי.