ארבע שנים של כשל מודיעיני

החוליה שחדרה אל המוצב שבו שירת גלעד שליט יצאה דרך מנהרה שאורכה כ-300 מטר. השעה הייתה 5:15 בבוקר. שלושת המחבלים שיצאו ראשונים תקפו נגמ"ש נטוש. הבאים אחריהם תקפו את הטנק שבו שהה גלעד שליט. שני חיילים מצוות הטנק נהרגו במקום, וארבעה חיילים אחרים במוצב נפצעו. גלעד שליט, פצוע בעצמו, נראה כשהוא הולך על רגליו בליווי חוליית המחבלים, חוצה את הגדר ונעלם בתוך רצועת עזה.

לכאורה, כאן היה אמור להתחיל המצוד המודיעיני, אלא שתמונת שליט צועד על רגליו היא גם התמונה האחרונה שיש היום לצבא.

המידע על החוטפים היה קלוש: ארגון לא מוכר המכונה 'צבא האיסלאם' קיבל עליו את האחריות לאירוע למחרתו. בשב"כ חיפשו כל קצה חוט אפשרי לחברי הארגון, אבל ללא הצלחה.

קבוצת החוטפים הורכבה מתאים ממודרים של ארגוני סירוב מהרצועה, ובראשם חמאס. הם התאמנו יחד, חפרו את המנהרה והכינו - כך שיערו במערכת הביטחון הישראלית - את מקום המסתור שאליו העבירו את שליט עם ביצוע החטיפה. כשכוחות הצבא הכריזו על נוהל חניבעל - נוהל חטיפת חייל - שעה ועשרים אחרי ששליט חצה את הגדר, כבר היה מאוחר מדי להשיג מודיעין.

ערב לפני החטיפה עצרו צה"ל והשב"כ שני אחים פעילי חמאס: מוסטפא ואוסאמא אבו-עמר. בשירות הביטחון הכללי זיהו תכונה לא ברורה סביב האחים תושבי חאן יונס בימים שקדמו לחטיפה. משהו גדול התבשל, ובשב"כ רצו לדעת במה מדובר.

לאחר מכן צפויים להתעורר חילוקי דעות נוקבים בין השב"כ לצבא על מתן המידע שהושג עם המעצר ועל מתן ההתרעה למוצב כרם שלום. האחים נחקרו בנינוחות מסוימת, בשעה ששעון הזמן של שליט מתקתק.

בשעות הבוקר של 25 ביוני, מיד לאחר החטיפה, חזרו האחים לחדרי החקירה. הפעם היה היחס סלחני הרבה פחות: בשב"כ רצו להבין להיכן תכננו אנשי צבא האיסלאם להגיע מיד לאחר חטיפת החייל.

ניסיון העבר של ישראל עם חטיפות לימד שהשעות והימים הראשונים שלאחר החטיפה הם קריטיים, והם חלון זמן שבו ניתן להשיג מודיעין טוב ומדויק. ככל שהזמן עובר, כך גדלים סיכוייהם של החוטפים להיעלם. החלון הולך ונסגר.

אף על-פי כן, בהתחשב בנסיבות הקשות, במערכת הביטחון היו ניצוצות של אופטימיות. כידוע, שליט נחטף לתוך רצועת עזה, אזור מצומצם שישראל היא לכאורה בעלת הבית המודיעינית בו. המידע שמסרו האחים אבו-עמר היה חשוב להבנת תכנון החטיפה ולקישור המעורבים, אך בהיבט המבצעי הוא היה חסר תועלת.

צה"ל והשב"כ החלו לפעול כדי לעצור את כל מי שנחשד כמעורב, אלא שאז פרצה מלחמת לבנון השנייה.

החטיפה של החיילים בצפון והמלחמה החדשה הסיטו את משאבי המודיעין (המוגבלים ממילא) לעבר החזית הבוערת. אין מה למקם תותחים כבדים מול ארגון קטן כאשר יש מלחמה אמיתית במקום אחר, התבטא אז אחד האלופים על חטיבות צבא היבשה, אלא שתפיסה זו הייתה נכונה גם למשאבי המודיעין. אמ"ן ואפילו השב"כ עברו להתעסק בחיזבאללה, וכשהמלחמה הסתיימה המשיכו שם לנסות לפענח מה כוונותיו של נסראללה בעתיד. במשך שנה שלמה נזנחה רצועת עזה - שנה שהיום יש שמעריכים שבמהלכה הועבר שליט למקום של קבע.

בעבר היו שמועות שישראל יודעת איפה מוחזק שליט אבל נמנעת מלעשות מעשה. הסיבה: עלותו של מבצע שחרור צבאי נוסח נחשון וקסמן. אין שטות גדולה מזה. באמ"ן ובשב"כ משוועים לכל רסיס של מידע, גם אם הנתונים יראו שמדובר במשימה בלתי אפשרית. אף על-פי כן האופציה הצבאית מעולם לא עלתה על השולחן.

מיקומו של שליט הוא עדיין תעלומה. שטחה של רצועת עזה כ-360 קילומטרים רבועים - כלום במונחים מודיעיניים. שני גופים מרכזיים עוסקים היום באיסוף מודיעיני על הרצועה: הצבא - מעצם נוכחותו על הגדר, באוויר ובים, והשב"כ.

לצבא יש יכולות איסוף קרביות: מודיעין חזותי כגון מז"לטים ותצפיות קרקעיות. לשב"כ יש יכולות אנושיות מפותחות (יומינטי בשפת המודיעין) - מקורות שמפוזרים ברצועה. ישראל נחשבת בעולם מעצמת על בתחום איסוף המודיעין. הטכנולוגיה המפותחת והיכולת של השב"כ לרכז את תוצרי הכלים האלה לחדר אחד בזמן נתון מאפשרים לדעת כמעט כל דבר שנעשה ברצועה. כל פרחח טרור צעיר ששוקל להצטרף לארגון הג'יהאד קופץ על מסכי המכ"ם. כל בכיר שבוחר ללכת לחתונת ידיד מופיע בדוחות המודיעין.

לישראל לא הייתה בעיה להתגבר על המידור של החמאס, על הרצון לחשאיות, כאשר מדובר היה בסיכולים. אין לה בעיה לעשות זאת גם נגד תשתיות ותיקות ומודעות. ברגע האמת הוכיחה מערכת הביטחון שהכול גלוי וחשוף לפניה. הכול - חוץ מהיעד המודיעיני החשוב ביותר: גלעד שליט.

סיפור הכשל המודיעיני ראשיתו כבר לפני ארבע שנים, באותו בוקר שגרתי במוצב כרם שלום.

איפה אותו המקום? זאת בדיוק הבעיה. לישראל יש היום הרבה מאוד השערות אך מעט מאוד עובדות.

שליט בחיים. את העובדה הזאת הוכיחה סופית קלטת הווידאו שנועדה ללחוץ על דרג מקבלי ההחלטות בישראל.

מרחב המחיה של חמאס הוא רצועת עזה, ולכן מניחים בישראל שאת הקלף החזק ביותר שלו הוא ישאיר דווקא שם. אולם במערכת הביטחון עדיין לא נתקלו בנכס - מנהיג, נשק או מפקדה - שנעלם לחלוטין, נמוג כלא היה ולא הוזכר מעולם במעגלי האיסוף המודיעיני. כל-כך הרבה מקורות מודיעיניים מסתובבים ברצועה, ואיש לא הצליח לשמוע או לראות דבר. צריך להבין שכדי לשמור על חייל חטוף יש בהכרח כמה מעגלים של שומרי סוד: שומרים, מנקים, ספקי מזון, מפקדים. אלה במקרה הטוב עובדים במשמרות סביב גלעד. כמה עשרות אנשים שיודעים את הסוד הגדול.

האופי האנושי הוא לדבר ולהשוויץ כשמישהו נמצא בקרבת אירוע מדובר. אבל אף שישראל מתאמצת להקשיב למשוויצים הפוטנציאליים ולפתות אותם, הרי שמו של שליט לא עולה.

אחד ההסברים לכך הוא תעשיית כריית המנהרות של הפלשתינים בשנים האחרונות. ברצועת עזה יש משפחות ובודדים שמומחים בחפירת מנהרות לכל צורך - החל במנהרות הגנה ומסתור וכלה במנהרות תקיפה. במבצע 'עופרת יצוקה' נמצאו בעזה עשרות מנהרות כאלה. מקום המסתור המבטיח ביותר שיכלו החוטפים למצוא ברצועה הוא מנהרה מלאכותית מתחת לבית תמים. במנהרה כזאת עשויים להיות כמה חדרים רחבי ידיים ופתחי אוורור, והכניסה אליהם תהיה מוסתרת באופן תמים לחלוטין.

אפשר שיש כמה מנהרות ששליט הועבר אליהן, אך השאלה היא איך איש לא הבחין בכך: בשומרים המתחלפים, בכרייה, בתכונה סביב הנכס.

אולם אליה וקוץ בה: התיאוריה על הימצאותו של שליט במנהרה מוסווית ברצועה בעייתית כאשר חושבים על מבצע 'עופרת יצוקה'. במשך קרוב לחודש פעל צה"ל בעומק הרצועה בעזרת כלי טיס וכוחות יבשתיים במקום שבו שליט היה אמור להיות מוסתר. אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע הייתה הקרב המשולב, קרב שבו משתלבות היחידות השונות, ולא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר, אלא גם ובעיקר המודיעין.

האיסוף בזמן אמת במבצע הורכב מתצפיות קרקעיות ואוויריות, מרַכזי מודיעין שהעבירו דיווחי מקורות אנושיים, וכל אלה הצליחו לייצר תמונת מצב מדויקת, עד שכל מפקד כיתה שישב בבית ידע בדיוק מה מתכננים נגדו והיכן הוא צפוי להיות מותקף.

והנה למרבה הפלא, אף שצה"ל הסתובב באזורים רבים, ואף שבחמאס לא ידעו על תוכניותיו העתידיות - גלעד שליט נותר בצל. שומריו לא הציצו מעל לפני השטח; איש מהם לא חשש שהצבא ישתלט על האזור שבו הם התחבאו; אף רכב חוטפים מסתוריים לא נסע בחשכת לילה. וכל זה בימים שבהם כל עכבר יצא מהחור שלו כדי לשרוד או לשפר מיקום.

אולי מכאן עדות ששליט לא נמצא ברצועה. אם שומריו של שליט לא הגיבו לאירועים, אולי הוא הועבר מיד לאחר החטיפה למצרים, בזמן שהגבול עמה היה פרוץ. ממצרים יכול היה שליט לעבור לכל מדינה שרוצה לשתף פעולה, לכל מדינה שרוצה בהשפעה על מה שקורה באזור.

הסיכויים לכך הם קלושים, אמר השבוע ל'מקור ראשון' בכיר לשעבר בשב"כ. החמאס מעוניין להחזיק בנכס שלו.

וכך החיצים כולם מכוונים שוב לרצועת עזה. אבל איך משיגים מודיעין במדבר צחיח? התשובה היא יוזמה. אחת השיטות המוכרות של המשטרה למצוא עבריינים היא 'ניעור שמיכה': מנערים ומנערים עד שמשהו יוצא. מגיעים לשכונה מסוימת, מפגינים נוכחות ומחכים לעבריינים שיגיבו - יטלפנו, יציצו או יברחו. אומנם מבצע 'עופרת יצוקה' היה ניעור רציני, אולם הצבא לא הגיע לכל החורים. וכך במבצעים קודמים: איש לא ישב ותכנן את האסטרטגיה המודיעינית.

וכך זרמה ישראל כל הדרך אל אופציית המשא-ומתן.