אני מנסה לכתוב את המאמר השלישי בסדרה על הכפרים הבלתי מוכרים, אבל מבלי שארצה משתלטת עלי העברית המובסת והמושפלת, שמגיעה אלי מספרו החדש של בני מוריס ולא מניחה לי.
הספר "1948 תולדות המלחמה היהודית ערבית הראשונה", בתרגומו של יעקב שרת, בהוצאת עם עובד, מונח על שולחני. כל הצצה בו גורמת לי חלחלה. חלחלה מכך שאותיות עבריות הצליחו לחבור למשפטי שנאה כלפי האחר, ובמקרה הזה מדובר בעם הפלשתיני. אני חש שאני קורא תרגום מאנגלית לעברית מובסת, לעברית המתביישת בעצמה, שכך מתייחס היסטוריון יהודי לערביי רמלה ולוד בעת מבצע "דני" ועוד קודם למבצע.
לדעת בני מוריס, תושבי לוד ורמלה חייבים להעניק זרי פרחים, הלל ושבח ולהוסיף מילות תודה למי שגירשם מלוד ומרמלה:
"אין ספק לאחר שנתנסו בקרבות, בטבח ובכיבוש ישראלי. בקשו רבים מן התושבים לעזוב ולעבור לשטחים הנשלטים בידי ערבים". אובדן הבתים זה דבר שולי שבשולי, זה לא דבר נורא כל-כך בשביל הערבים, לדעתו, כי
"הפלשתינים עם כפרי ברובו. שהורגלו בחיים תחת כיפת השמים, הם הפגינו חוסן". ההיסטוריון בני מוריס רואה דבר פחות-ערך באובדן הבית.
תום שגב, במאמרו בעיתון הארץ מיום 7.7.10, מתייחס לפסקה הזו ומסתפק בהערה מקילה:
"יחסו של בני מוריס לטרגדיה שלהם בעייתית מבחינה אנושית ומוסרית". אני טוען שיחסו הוא מפלצתי ומבייש את ערכינו היהודיים.
בני מוריס מחזיר אותי לראיון שנתן לפני שבע שנים ל
ארי שביט בעיתון הארץ, לפיו הוא קובע בפסקנות נחרצת של היסטוריון:
"אילו היה ד.בן-גוריון מבצע גירוש מלא, ולא גירוש חלקי בלבד היה מייצב את מדינת ישראל לדורות". כלומר, אם היה זורק לא רק את ערביי לוד ורמלה, אלא גם את ערביי יפו ועכו, חיפה ונצרת, הנגב והגליל, היינו זוכים ליהנות מפרי הישגיו של בן-גוריון, "שהיה מייצב את מדינת ישראל לדורות".
אך מאחר שלדברי פרופסור בני מוריס דוד בן-גוריון עשה טעות גורלית, בכך שלא גירש את כל הערבים, נמנעה יציבות לדורות רבים. היום, לדעתו המלומדת, אנחנו אוכלים פירות ביאושים של טעות נוספת, כשהוחלט על מתן אזרחות ישראלית לכל מי שחזר לארץ טרם סגירת הגבולות. רבים מהחוזרים מצאו כבר את בתיהם תפוסים, לכן הם התיישבו למורת רוחה של ישראל ביישובים לא מוכרים לרוב סמוך ליישוב הקודם. משמעות הדבר - רבבות תושבים חיים ללא נגישות למים. מצב זה סותר את החוק בישראל ואת האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל.
|
|
|
מים זורמים בברז - זכות בסיסית
|
|
רק בנגב חיים יותר מ-60,000 בדואים ללא נגישות למים. המחסור בגישה למים מחייב הובלתם במיכליות. שמירת המים במיכליות גורמת לפגיעה קשה באיכותם. פגיעה שיש לה השלכות קשות על בריאות התושבים בכלל והילדים בפרט. נוסף לכך - הובלת המים ברכבים פרטיים כרוכה בעלויות גבוהות, שמגיעות עד ל-20% מהוצאות המשפחה בחודש. לאחרונה החלה המועצה האזורית אבו בסמה להפעיל פתרון זמני באמצעות צינורות מים, אך משרד הפנים של אליהו ישי, משרד הבריאות של יעקב ליצמן ומשרד החקלאות של שלום שמחון אינם מוצאים לנכון להטות כתף לפתרון בעיית המים הזורמים. פתרון שדורש משאבים צנועים יחסית למימוש הצורך הקיומי הבסיסי של מי שתייה זורמים לכל אדם, הגם שהוא חי ביישוב שמוגדר כיישוב בלתי מוכר. ובמיוחד לאור העובדה שמדובר באזרחי מדינת ישראל. אזרחים, שוועדת גולדברג התריסה כלפי רשויות המדינה שלא מילאו את החובות המינימליות כלפי אזרחים הנושאים תעודת זהות ישראלית.
כבר שנתיים שוכבים כאבנים שאין להן הופכין ממצאי ועדת גולדברג, הקובעים שיש להכיר ב-65,000 תושבים, שעליהם יש להחיל מדיניות של ישוב מוכר.
תושבי דהמש בלוד, הגטו ברמלה, הבדואים בנגב - אינם פולשים, הם אינם עבריינים, הם בניה ובנותיה של הארץ הזאת. צווי הריסה מאיימים על קיומם היומיומי. בית עם מים זורמים הוא לא זכות יתר, הוא זכות בסיסית. לכן אני מקווה, שמאבקם המשותף של אזרחים יהודים וערבים יביא לתוצאה המיוחלת, שמדינת ישראל תשכיל להירתם לתכנון תוכניות מתאר ופיתוח בשיתוף עם התושבים ורווחתם, ויוסר מעלינו הכתם של ישובים בלתי מוכרים, בהם חיים רבבות בני אדם, הנושאים תעודת זהות ישראלית.
|
|