עניינים הומניטריים

הידיעה על תגובת ישראל לדוח גולדסטון אומנם קצרה יחסית, אך ענייני צבא תופסים גם הבוקר שטח נכבד בעמודי ידיעות אחרונות. המחצית העליונה של העמודים 14-15 מוקדשת לסיקור מאת ראובן וייס של אירוע שהיה אתמול בגני-יהושע: פסטיבל בהשתתפות אלפי מיועדים לשירות ביטחון, ששילב בין הופעות מוזיקליות לדוכן מידע מטעם בסיס קליטה ומיון. וייס מתאר את האירוע בביטוי העשוי לקטוף את התואר אוקסימורון השנה: "וודסטוק קדם-צה"לי".

כ-20 אלף צעירים לפני גיוס השתתפו אתמול באירוע שאירגנה האגודה למען החייל. במקום לקחת סמי הזיה ולקשקש על שלום, "הם קנו מזון ומשקאות במחירים מיוחדים - ממש כמו בשק"ם שיכירו עוד מעט מקרוב, ונעמדו שורות שורות אבל לא בשביל מסדר - אלא בשביל נינט". על-פי הדיווח, "אתמול בערב נראה היה שאפשר להקים צבא לוחם שלם מהאו-טו-טו חיילים: כולם סיפרו שהם רוצים להיות הכי קרביים שיש".

הידיעה הראשית בכפולת העמודים המרכזית של ידיעות אחרונות [ירון ששון] עוסקת בחייל המכונה א', שעבר תאונה קשה, הפך משותק ברגליו, ובכל זאת סיים אתמול קורס קצינים בצה"ל. "גיוס זה דבר חשוב. יש חוק גיוס חובה, ולכן כל אזרח בישראל צריך ללכת לצבא. צריך להגן על המדינה ולתרום למדינה", מצוטט א'. "המשפחה שלי מאוד ציונית, וכולנו מאמינים בתרומה מקסימלית למדינה". עוד בכפולה המרכזית, ידיעה נוספת מאת ששון העוסקת בשלושה קצינים חדשים, הבאים ממשפחות של ידוענים: בתו של מפקד חיל הים, בנו של דובר צה"ל, ובתו של שר התחבורה.

כתבת השער במוסף "24 שעות" עוסקת ביהודים שהיגרו לישראל כדי להתגייס לצה"ל. סמדר שיר חושפת בכתבה לראשונה את "אש מח"ל", מיזם חדש שמוביל אהרון-יוסף קצוב, ציוני בן 26. המיזם הוא חלק מפעילות ארגון אש-התורה, ש"פועל כדי לאפשר ליהודים לגלות את מורשתם ולמנוע התבוללות". שיר נפגשת עם כמה מהחיילים שקצוב הביא לגיוס בצבא ההגנה לישראל, ושומעת מהם מלים חמות על הצבא ועל מדינת ישראל.

"הבנתי שיש דרך אחת לתרום לישראל באמת והיא הצבא", אומר לה יעקב קרול, בן 20 מארה"ב. צעיר אחר בשם נתנאל שלקמן, בן 18 מניו-ג'רזי, סובל באימונים הצבאיים מהשמש הקיצית. על-פי שיר, הוא "מתענג על הסבל", כיוון שזו "שמש ישראלית".

קציני צה"ל אינם היחידים המתרעמים הבוקר על הגבלות שמקשות על תפקודם. "הופקרנו", קוראת הכותרת הראשית של מעריב, ומהדהדת את עמדת שוטרי משטרת ישראל בעקבות החלטת בית המשפט העליון להחמיר בעונשו של שוטר שירה למוות בגנב. כותרת המשנה מסבירה: "שלושה שופטי עליון, בראשות הנשיאה ביניש, קבעו אתמול סדר עדיפויות חדש: קודם כל זכותו של גנב להימלט בשלום ממקום הפשע, ואחר-כך זכותם של האזרחים והשוטרים להגן על עצמם".

מתחת לכותרת זו מופיע חלק הארי ממאמר שכתב בן כספית ומתפרסם במלואו בכפולה הפותחת של העיתון. "לו אני גנב מכוניות, מהיום והלאה אפשר לצאת לעבודה בנחת", כותב כספית. "פסק הדין אתמול משפר באופן דרמטי את הביטחון התעסוקתי שלנו. פנסיה עוד לא מקבלים, עדיין, אבל יש לפחות ביטוח חיים. מעכשיו, גם אם אני פורץ למכונית באמצע הלילה, וגם אם צוות בילוש תופס אותי על חם, כל מה שאני צריך לעשות זה לתת גז. ישר לתוך השוטרים, או לידם, לא משנה [...] הרי הם לא יעזו לעשות כלום".

כספית מבקר בחריפות את פסק הדין, כותב כי "[השופטים] קבעו סדר עדיפויות חדש שהופך את שלטון החוק, זכותם של האזרחים לרכוש, לביטחון ולחיים, יכולתו של השוטר להגן על עצמו ולעשות את עבודתו. כל אלה כורעים וניגפים בפני זכותו של גנב מכוניות שנתפס על חם להימלט בשלום ובביטחון ממקום הפשע". המאמר מסתיים בקביעה: "משהו מאוד בסיסי רקוב כאן עד היסוד".

"ההחלטה הזו תפגע במורל השוטרים", אומר בלש בלתי מזוהה לאבי אשכנזי, שמואל מיטלמן ואלי לוי, המדווחים במעריב על החלטת בית המשפט. "שוטרים יתחמקו מלעשות מעשים שיש בהם לקיחת אחריות", מזהיר "בכיר במשטרה". "גורם במחוז" הצפוני מספר כי בעקבות מסקנות ועדת אור, "הושרש כאן נוהל שמכונה 'ידיים בכיסים', שמנחה עד היום את השוטרים". הוא מתריע מפני התפשטות הנוהל לרחבי הארץ.

השוטר שבמוקד המשפט, שחר מזרחי, מתראיין למוסף "המגזין" של מעריב. "מה מצפים? שאני אשכב על הרצפה ואתן לרכב לדרוס אותי?", הוא שואל את אבי אשכנזי ומגולל את גרסתו לאירועים: "היה שבריר של שנייה בין הרגע שבו הוא יפגע בי ויהרוג אותי, לבין השלב שבו שלפתי את האקדח ויריתי כדור אחד בלבד".

טענות דומות מטעם השוטרים עולות גם מהדיווח בידיעות אחרונות ו"ישראל היום". ניצב בדימוס אריה עמית מפרסם טור ב"ישראל היום" שבו הוא מגדיר את החלטת בית המשפט כ"מכת אגרוף למוטיבציה הפגועה ממילא של השוטרים". דן מרגלית כותב בטור נוסף בעיתון כי "זה גזר דין שיגרום לשוטרים להסב מבט ממקום הפשע כדי לא להסתבך".

הטון בהארץ שונה. כותרת הידיעה בעניין קוראת: "העליון הכפיל את עונש השוטר שהרג פורץ לרכב". כותרת המשנה מביאה ראשית לכל את תגובת משפחת הקורבן המקורי בפרשה, כלומר גנב הרכב מוחמד גנאיים, לא השוטר שירה בו, הרגו ונשלח לכלא - "משפחת ההרוג: החלטה חיובית, אך העונש על הריגה עדיין לא מספק. המפכ"ל והשר נותנים גיבוי לשוטר". אגב, את תגובתה של משפחת ההרוג לא ניתן למצוא הבוקר באף אחד מהעיתונים האחרים, לא רק בכותרת המשנה, גם בגוף הידיעות (בידיעות אחרונות מצוין במשפט האחרון של הידיעה כי בא-כוחה של משפחת הקורבן בירך על החלטת בית המשפט).

תומר זרחין, ג'קי חורי וליאל קייזר מדווחים בהארץ על גזר הדין ומצטטים ממנו באריכות יחסית: "על העונש להלום את חומרת מעשהו של המערער שבירי בלתי מוצדק גרם למותו של אדם, וזאת אף אם אותו אדם היה עבריין, שאינו מעורר אהדה יתרה".

תיאור אירוע הירי בידיעה מובא מזווית הראייה של בית המשפט, לא של השוטר היורה: " מזרחי רדף אחרי גנאיים והשיגו בסמוך לרכב ובין השניים התפתח עימות שבמהלכו ניסה גנאיים לדקור את מזרחי באמצעות מברג. לאחר ניסיון התקיפה, גנאיים נכנס לרכב והתיישב במושב הנהג. בשלב זה, שלף מזרחי את אקדחו, ניפץ באמצעותו את שמשת דלת הנהג וקרא לו לעצור. גנאיים, שניסה להימלט ממקום האירוע, התניע את הרכב והחל בנסיעה כדי לצאת ממקום החניה בו חנה הרכב. תוך כדי התזוזה הראשונית של הרכב, שהיה במהירות מינימלית, פגע הרכב במזרחי שעמד בסמוך לדלת הרכב, פגיעה שבית המשפט הגדירה כקלה, שלא הצריכה טיפול רפואי. בשלב זה ירה מזרחי ירייה אחת לכיוונו של גנאיים. הקליע חדר לראשו של גנאיים וגרם למותו".

זאב סגל מספק טור פרשנות משפטית קצר תחת הכותרת "ענישה מידתית ועניינית". סגל מזכיר כי "כאשר הם דנים בגזירת עונשם של עבריינים מתייחסים בתי-המשפט למהות העבירה, לנסיבות ביצועה ולנסיבותיהם האישיות של העבריינים. זהותם של הקורבנות מבחינת מינם, גזעם או עדתם אינה רלוונטית".

"מי שמספיד את העיתונות מוזמן לקרוא את התחקיר הענק של 'הוושינגטון פוסט' על התנפחות המודיעין האמריקני מאז פיגועי 11 בספטמבר", כותב יואל אסתרון בפתח המוסף השבועי של "כלכליסט". "בעיני זו המחשה מצוינת לחיוניותה של העיתונות הקלאסית, החוקרת ומתעדת ומנתחת, דווקא כשפרצופה של התקשורת מתמוסס ונהפך לעיסה דביקה וחסרת ערך נוסח פייסבוק".

עיתון הארץ הוא היחיד שמפרסם הבוקר את תמצית ממצאי החלק המסכם של תחקיר ה"פוסט". עיתון מעריב, שלו הסכם לפרסום תכנים של העיתון האמריקני, הסתפק בדיווח מורחב על החלק הראשון של התחקיר ודיווח קצר על החלק השני. מכל מקום, כל הדיווחים המתורגמים בעיתונות הישראלית עושים עוול לתחקיר, כיוון שחלק מהותי ממנו הוא ההגשה המקוונת של ממצאיו. כפי שהסביר ויליאם ארקין, אחד משני מובילי התחקיר, העבודה העיתונאית נעשתה מתוך מחשבה על ההגשה המקוונת. הנה התוצאה, שיכולה לשמש שיעור באופן שבו ניתן לנצל את האינטרנט לטובת עיתונות, לא נגדה.

עופר מתן כותב בעיתון "העיר" על המקומון היוצא לאור בקריית-גת, "מה נשמע", גיבור הסרט התיעודי "המקומון", שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. מערכת המקומון מתבססת על משפחת הבעלים, משפחת טרובק, המוכנה לפרסם "כתבות תדמית" על בתי-עסק תמורת 1,200 שקל. "'מה נשמע' אינו עיתון שמטרתו לסייע לציבור על-ידי חשיפת האמת", כותב מתן, "אלא באמצעות מתן במה עבורם, ועל-ידי כך הענקת תחושת משמעות לחייהם ולקורותיהם".

בעמוד האחורי של הארץ מופיעה ידיעה על מחקר חדש, שפורסם בכתב-העת "Biological Psychiatry", ולפיו אנשים ששרויים בדיכאון עשויים לראות את העולם באופן שונה מאלה שאינם סובלים מדיכאון. על הידיעה חתומה הגר מזרחי, שחתומה בתחתית העמוד גם על עריכת העמוד. באחרונה הופיעו כמה פעמים ידיעות בעמוד האחורי של הארץ שהיו חתומות על-ידי עורך העמוד.

איתן זליגר וליאור רוטברט כותבים במדור הדעות של "דה-מרקר" על התפשטות התוכן השיווקי בערוצי הטלוויזיה המסחרית.

שי גולדן מבקש במוסף השבועי של "דה-מרקר" שלא ליידע אותו על דברים רעים שנכתבים או נאמרים עליו, וזאת בעקבות הערה שכתב לאחרונה אבי רצון.

דן טמיר מדווח ב"במחנה" כי בעקבות פרשת ענת קם, נכנס לפעולה מתקן לזיהוי ביומטרי בלשכת אלוף פיקוד מרכז.

עוד בנושא:

• מכתבים אינם מחסנים

• משחק המונופול

• שאלה של אמון

כותרת במרכז שער העיתון "גלובס" קוראת: "יש הרבה קשקשת סביב הריכוזיות". זהו ציטוט מפי "גורם בכיר בבנק ישראל". "הרגולטורים לא מתרגשים מפופוליזם הריכוזיות", נכתב מעליו. הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לקרב נוסף במלחמת החפירות שמתנהלת מול מה שמכונה "פופוליזם הריכוזיות", האג'נדה שמוביל העיתון המתחרה, "דה-מרקר".

בחלקה העליון של הכפולה כתבה מאת אדריאן פילוט, ששוחח עם "גורמים ברשות ההגבלים" ושמע מהם כי "הריכוזיות בישראל דינמית. המשפחות החזקות מתחלפות", לשון הכותרת הפרושה לרוחב שני העמודים. גם גורמים אחרים בבנק ישראל ומשרד האוצר מצננים באוזניו את להט המלחמה בריכוזיות.

בחלקה התחתון של הכפולה טור מאת אלי ציפורי, המנתח ומתנצח עם כמה מההתבטאויות שיצאו מפי דרור שטורם ודידי לחמן-מסר, וצוטטו אתמול בהרחבה ב"דה-מרקר". קוראי העיתונות הכלכלית לא יופתעו לגלות כי ציפורי מזכיר בטורו שוב ושוב את התמיכה הפעילה של השניים ברפורמת בכר, ואת הנזק שרפורמה זו גרמה לחסכונות הפנסיה של הציבור. אבל מעבר לטענות הענייניות, בולט בטור סגנון הכתיבה התקיף. כשציפורי זועם, תענוג לקרוא את טוריו, גם ואולי משום שהסוגיות הכלכליות מפנות את מקום הכבוד להתנצחויות אישיות. נראה שאתמול זעם מאוד.

כך, למשל, ביחס לאמירה של לחמן-מסר כי "הקונצרנים הגדולים יחליטו איך ניראה ואיפה יעבדו ילדינו", כותב ציפורי: "באמת, דידי? מי שמך לייצג את 'ילדינו' ומה זו ההכללה הזו? יש לנו בשורה בשבילך: אמא ואבא ציפורי לא רוצים שתייצגי את ילדינו, ממש לא. גרמת לנו מספיק נזק. בעקבות דברייך כינסנו דיון חירום במשפחה עם שלוש בנותינו שמייצגות בשבילך את 'ילדינו'. תיארנו להן מה עשו דידי ודרור, איך הם בעצם הושיטו את היד לכיסנו, גם לכיסים של 'ילדינו'. הבנות הנהדרות, אזרחיות למופת, שאלו אותנו בתמימות: איזה עונש הם קיבלו? ובאמת, איזה עונש? עוד במה ועוד כנס לפטפוטי סרק. המעט שאנחנו יכולים לעשות, ענינו לבנות, זה לפנות לגיל ג'יבלי, המאייר המוכשר של 'גלובס', שיאייר את דמויותיהם, ובמחלקת הגרפיקה נארוז את איורי דידי ודרור ללוגו שירוץ מעתה ב'גלובס' תחת הכותרת: 'אדריכלי שוד הפנסיה הגדול'. כך עשינו, התוצאה לפניכם".

מעל הטור מתנוססים איורי לחמן-מסר ושטורם, תחת הכותרת "אדריכלי שוד הפנסיה".

בינתיים, ב"דה-מרקר", ממשיכים להצניע את ההתבטאויות שהושמעו בכנס שאירגן "גלובס", אף שהנושא קרוב מאוד ללבם של עורכי העיתון - דמי הקישוריות שגובות חברות הסלולר. הפעם מדובר בתגובת מנכ"ל בזק לדברים שאמר בכנס הבעלים של חברת פרטנר. ידיעה מאת אמיתי זיו על דברי מנכ"ל בזק מופיעה רק בעמ' 35 של העיתון. לידיעה מתלווה טור מאת אמיר טייג. ב"כלכליסט", לשם השוואה, ידיעה על דברי מנכ"ל בזק [גילעד נס] מופיעה בעמ' 6.