השואה על-פי ראאד סלאח

לראאד סלאח מחאג'נה, ראש התנועה האיסלאמית באום אל-פאחם, יש תפיסת עולם מגובשת ביותר כלפי השואה הפלשתינית. השואה הפלשתינית היא כמובן האסון שקרה ב-1948 שהוביל לגירושם כ-700,000 פליטים מארצם וממולדתם, על-ידי הכיבוש הציוני. בשנת 2008 הוציאה התנועה האיסלאמית בראשותו, פנקס כיס בצבע ירוק שכותרתו באנגלית Returnee Document ובערבית: ות'יקה עאהד [תעודת החוזר]. מתחת לכותרת, מופיעה מפת פלשתין השלמה בגבולותיה המנדטוריים, ומתחתיה כתוב באופן סימבולי המספר 6,000,000 לאמור נכבת פלשתין מקבילה לשואת היהודים השנואים. הנכבה - האסון הנורא של העם הפלשתיני ב-1948, בו עזבו פליטים פלשתינים רבים מסיבות רבות ומגוונות, חלקם אף מתוך אמונה תמימה כי מדינות ערב יגמרו עם היהודים והם יחזרו לבתיהם שמחים וטובי לבב.

הנכבה מקבילה לשיטתו של ראאד סלאח לשואת היהודים בה נטבחו בתאי הגזים 6,000,000 יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, על לא עוול בכפם. אכן, השוואה "מוצדקת והגיונית". במאמר באלקודס מובא סיפור אחד מני רבים של עאדל אלדג'אני, פליט ממערב ירושלים. עאדל וקרובים נוספים ברחו מפני הציונים ב-1948. לטענתו אחרי דיר יאסין ב-10 באפריל 1948, חשבנו שהם [הציונים] יבואו ויפוצצו כל דבר. הסברה הרווחת הייתה שהדבר זמני מכיוון שצבאות ערב ינצחו תוך חודשים והפלשתינים ישובו לבתיהם. ערביי פלשתין ברחו מסיבות רבות שחלקן מיוזמתם וכחלק ממלחמת מגן של הישוב היהודי ולא כחלק מ"פתרון סופי" של "טיהור אתני", כפי שטוענים היסטוריונים פלשתינים.

בפתח החוברת מופיעה התחייבות הפליט השב למולדתו:

זהותי: מוסלמי... ערבי... פלשתיני... היגרתי ממולדתי בשנת 1948 ועוד לא מצאנו מפלט בגלות, מצפה לשיבה הקרובה, סובל יחד עם בני עמי מהחיים והעקירה המכאיבים. [אנו סובלים] מרציחות ורדיפה נדידה ומקיפוח.

הצעתי לרבים מהמשפחות ומיקיריהן בתוך פלשתין ומחוצה לה הנלחמים בציונים, וכן נגד ערבים אחרים. אלו השופכים דמינו כמפל מים, ומקיזים את דמינו בפשעים [לאורך] שנים. אני מרים את קולי פעם אחר פעם ללא [שום] תמיכה ועוד לא [נטשתי] את שאיפתי לאדמתי ואמונתי בזכותי התומכת בי ושולחת תקווה לליבי. יושבי האוהלים, [היושבים] תחת קשיי השמש הקופחת וקור החורף הצורב, אבל אני סבלן ובעל סבלנות רבה לעיני פלשתין. הכול בשל הדברים הללו:

שבועת האל... כי יישאר נאמן למולדת.
שבועת האל... להביא את בניו לאהבת המולדת.
שבועת האל... שיהא עומד כמגן למען המולדת.
שבועת האל... שנדחה את תוכניות היישוב מחדש.
שבועת האל... שבשום אופן לא נאבד תקווה מהמולדת.
שבועת האל... כי נשוב יום אחד למולדת.
על החתום: החוזר (עאהד), 2008 (למניינם), 1429 (היג'רה).

החוברת יצאה בחסות מרכז אלדראסאת אלעאסרה [מרכז ללימודים מודרניים] - אום אל-פאחם ("אלחרכה אלאיסלאמיה"-התנועה האיסלאמית), 2008 למניינם, 1429 להיג'רה. כלומר על-ידי התנועה האיסלאמית הפועלת בעיר הישראלית אום אל-פאחם. בראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית שאום אל-פאחם היא מרכזה הפוליטי עומד השיח' ראאד סלאח שאף שימש בין השנים 1989 -1999, כראש עיריית אום אל-פאחם. החוברת יצאה לאור ב-2008, לרגל 60 שנות נכבה.

החוברת כוללת בתוכה נתונים רבים המדגישים את גודל האסון. כבר בעמוד הראשון מוצגים הנתונים האישיים של אותו פליט הרוצה לשוב לארצו.

שם: פליט ממעבדות אלנכבה.

תאריך לידה: 15/5/1948 (יום הקמת מדינת ישראל).
גיל: 60 שנה.
מספר הילדים: 6 מיליון.
מקום מגורים: ללא מולדת.
צבע העיניים: אדום.
תקופת השירות: עד השיבה.
מקום לידה: פלשתין.
מקצוע: מהגר.
צבע השיער: לבן.

תקף במדינות הבאות: כל מדינות העולם יותר מ-200 מדינות.

ההגדרה פליט ממעבדות הנכבה אינה מקרית ואף היא כמו המספר הסימבולי, באה להראות את ההשוואה לשואת היהודים באירופה. יום הקמת המדינה, הוא יום אבל המציין אסון שקרה לפני 60 שנה, עבור אותה תנועה איסלאמית הפועלת בגלוי ובאופן חוקי במדינת ישראל אותה היא משמיצה. כל מדינות העולם מכירות בפליטים הפלשתינים, למרות שעברו 60 שנה. הפליטים כמובן אינם מעוניינים לגור בשום מקום אחר פרט לפלשתין אליה הם "כמהים".

בהמשך החוברת ישנו פירוט של שמות הכפרים שהיגרו מהם פליטי 1948. אותם כפרים שהיו והיום הם אינם. החלוקה היא לפי מחוזות בפלשתין שחרבו לפי הסדר הבא: מחוז באר שבע, מחוז בית שאן, מחוז ג'נין, מחוז חיפה, מחוז חברון, מחוז רמלה, מחוז צפת, מחוז טבריה, מחוז טולכרם, מחוז עכו, מחוז עזה, מחוז ירושלים, מחוז נצרת, מחוז יפו. בסופה של סקירה זו של הישובים מופיעה טבלה מסכמת. לפי טבלה זו חרבו 531 כפרים, שבהם גרו 805,067 איש, המונים כיום בשנת 2008, 5,248,185 איש. כלומר אין מדובר ב-6 מיליון פליטים כפי שמופיע ומודגש בעמוד השער של החוברת. אך למה לתת לעובדות לבלבל את ראאד סלאח, גם אם נניח לצורך העניין, כי שאר נתוניו שפורסמו בחוברת זו נכונים.

העמוד הבא מציג נתונים מספריים אודות העם הפלשתיני. נתונים אלו מבוססים על אומדנים של מרכז לחקר הפליטים והגלות הפלשתינית משנת 2008. בטבלה נתונים המציגה את הרכב העם הפלשתיני, ניתן להבין כי בפלשתין עצמה נמצאים 4,965,646 מיליון איש. הפלשתינים בתוך פלשתין מחולקים לשלושה אזורי משנה: הגדה המערבית (2,345,107 איש, כולל ערביי מזרח ירושלים), רצועת עזה (1,416,539 איש) והאזורים שנכבשו משנת 1948 (כלומר "ערביי ישראל" המונים 1,604,000 איש). בגלות הפלשתינית כלומר שאר מדינות ערב ומדינות נוספות מונים הפלשתינים שבגלות 4,610,000 איש.[9] כלומר לפי טבלה זו העם הפלשתיני כולו מונה 7,694,598 איש. מודגש בתחתית העמוד כי 80% מאנשי פלשתין ישבו בשטח שהפך להיות ישראל לפני שנעשו לפליטים.

בהמשך לנתונים אלו מוצגת טבלה נוספת שכותרתה: מתי גורשו? טבלה זו מחלקת לפי תקופות את עזיבתם של 805,067 פליטים במהלך 1948, לשלוש תקופות עיקריות:

א. לפני הקמת מדינת ישראל כשהם עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי - 413,794 איש מ-213 כפרים. (52%, מהפליטים עזבו עוד לפני הקמת מדינת ישראל).
ב. במשך מלחמת 1948 - 339,272 איש, מ-264 כפרים (42%).
ג. אחרי חתימת הסכמי ההודנה (שביתת הנשק) או בתאריך לא ידוע - 52,001 איש, מ-54 כפרים (6%).

העמודים הבאים בחוברת מתמקדים במחנות הפליטים. כותרת פרק זה בחוברת היא המדריך למחנות הפליטים. כך מפורטים בקפידה כל מחנות הפליטים המוזכרים בהתאם לסדר הופעתם בחוברת: בלבנון (14 מחנות), סוריה (10 מחנות), רצועת עזה (8 מחנות מוכרים ועוד 6 מחנות אשר אינם מאורגנים על-ידי אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם). הגדה הפלשתינית ולא המערבית (20 מחנות פליטים, ביניהם מוזכר גם מחנה פליטים שעפאט היושב בצפון ירושלים וסופח לישראל) וירדן (10 מחנות פליטים).

עמוד 32, בדיוק בסוף החוברת, מובא שיר שכותרתו עד מתי תכעסו? מפרי עטו של המשורר ד"ר עבד אלעזיז אלתמימי. השיר עוסק בשאלה על מה אלוהים כועס? התשובה בשיר ברורה אלוהים כועס כי שופכים את דמינו כמפל מים, אלוהים כועס על אלו שגרמו לסבל שלנו ולקחו את אדמתנו וכפרינו, אלוהים כועס על כל המסגדים שנהרסו חוץ ממסגד אל-אקצה שגם אותו האויב מתכנן להרוס. בקיצור, אלוהים כך מגלה המשורר כועס על הנכבה.

בסיום החוברת בעמוד האחרון מופיע נספח ארגוני. בנספח זה מוזכרים ארבעה סעיפים שלאחריהם יש פנייה אישית לשר הפנים. נספחים אלו כוללים בתוכם הנחיות לפליט הרוצה לצאת לביקור בארץ אחרת. הרי הפליט הוא נע ונד, ללא שום מקום תחת השמש. לכן עליו לפעול כביכול לפי ההנחיות המפורטות להלן:

1. אם רוצה הפליט להשיג תעודת מסע [דרכון] או לחדשה, הוא צריך להוכיח כי מגוריו במחנה [פליטים] וכי אינו עוסק בעיסוקים אסורים המפורטים לפי החוק. [עליו לדעת] כי אם הוא יהיה שייך לכל ארגון שהוא הקורא לשיבה, יהיה עליו לשלם תשלום בשל כך.

2. המשיגים את המסמך שצוין לעיל, מאושרת להם הנסיעה לכל מדינות העולם המונות 200 מדינות והמוזכרות בעמוד מיוחד, וזה [אישור הנסיעה] הדבר הכי חשוב בפלשתין.

3. כל מי שרוצה לעשות מה שצוין לעיל, עליו להגיש את תעודת המעבר, לידי מקום העבודה האזרחי שלו. לא תאושר לו [למבקש] עזיבת מקום העבודה או המדינה אלא בהסכמת מעבידו.

4. רשאים שירותי הביטחון [לעכב] בעל התעודה הזאת שצוינה לעיל [ולבודקה], כל מדינה בהתאם לנוהלי האבטחה שלה בנסיבות העניין.

החוברת מסתיימת באגרת לשר הפנים. באגרת זו נכתבים הדברים הבאים:

תעודה ממשלתית זו מבוססת על כך שהפליטים הינם אורחים. לא רשאי אדם אחר להשתמש בה חוץ מבעליה, למדינה יש זכות לשלוף תעודה זו מתי שתרצה או לבטל את תוקפה. מי שנושא תעודה זו כפליט, הוא חסר בית, מהגר, פלשתיני ואינו אזרח. לכן, מומלץ לבדוק את מסמכיו ונתוניו במדויק. כך מסתיימת החוברת.

הפלשתינים אם כן הפכו לעם חסר מולדת, הנתון לרחמיהם של מדינות העולם. כך מתבטאת השואה של 6,000,000 פליטים. הם איבדו את אדמתם, את ביתם וחמור מכול את כבודם. הטיב להגדיר זאת ההיסטוריון הפלשתיני, עארף אלעארף, "בתקופה זו פקד אותנו הערבים בכלל והפלשתינים בפרט, אסון שכמוהו לא פקד אותנו דורות רבים. מולדתנו נגזלה, גורשנו מאדמותינו, ואיבדנו מספר רב מבנינו, ומעל לכל אלה כבודנו נפגע עמוקות". השיח' המהלל בנאומיו את זכות השיבה הפלשתינית אינו רואה שום פתרון אחר פרט לשיבת הפליטים לבתיהם בתוך ישראל. דבריו אלו הם בניגוד לעמדת אש"ף הרשמית לפיה חזרת הפליטים לבתיהם בתוך ישראל היא רק אפשרות אחת מבין מספר אפשרויות שהפליט יוכל לבחור מבניהן את האופציה הטובה לו ביותר.

ראאד סלאח אינו מסתפק בכך. ב-2 באוקטובר 2009 בנאום בפני אלפים בפסטיבל המהרג'אן לאחר הפגנות ומהומות נרחבות שהיו בכל רחבי מזרח ירושלים בתחילת חג הסוכות ונמשכו ביתר שאת אחר נאומו במהלך כל ימי חג הסוכות, בירך ראאד סלאח את אלו שהשתתפו בהפרות הסדר עד כה ועודד את שומעיו להמשיך בדרך ההתנגדות. סיסמת הפסטיבל הייתה "אל-אקצה פי חטר" [אל-אקצה בסכנה] ו"פי רוח ודם נפדיק יא אל-אקצה" [ברוח ודם נפדה אותך אל-אקצה].

"ההפגנה והפסטיבל שהיו הם אות ניצחון לכל השהידים (קדושים שנהרגו על קידוש השם באיסלאם) שלנו בפלשתין, מאז תחילת הנכבה שלנו של פלשתין. כאות ניצחון בערה אל-אקצה וירושלים. בהזדמנות זו אנו מבטיחים לשמור אמונים לכל השהידים ונאמר בפומבי אם הממסד הישראלי ייתן לנו לבחור בין להיות שהידים או לוותר על זכויותינו בירושלים ובמסגד אל-אקצה. תשובותינו ברורה ברוך הבא למלחמת הקודש בשל האל בשכונות ירושלים וברוך הבא למלחמת האל בחצר מסגד אל-אקצה המבורך".

לשיטתו "אנו כיום עם פלשתיני בלי כבוד, עולם ערבי בלי כבוד ואומה איסלאמית בלי כבוד. מצב זה ימשך עד שיפסק הכיבוש של פלשתין ועד שיפסק הכיבוש של אל-אקצה". ב-31 במאי 2010 כמעט וניתן לו מבוקשו לבחור בדרך השוהדא, עת השתתף במשט "החירות" בספינת המרמרה יחד עם פעילי "שלום" שהיו במשט "החירות" לרצועת עזה. ב-11/6/2010 בראיון עם הכתב מחמד דחו ברשת אלג'זירה סיפר השיח' על השתתפותו במשט. השיח' ראאד סלאח הוצג בראיון כראש התנועה האיסלאמית "פי דאח'ל פלשתין" [מפנים פלשתין - כינוי הרווח לתיאור ערביי ישראל המכונים גם ערביי הפנים]. המראיין מציין את לידתו של השיח' ב-1958, הסמכתו במכללה האיסלאמית בחברון, היותו יו"ר אגודת אל-אקצה והמקומות המקודשים ומגן להם, וכן הדגשת גזר דינו של 9 חודשי מאסר שניתן לו בגין השתתפותו במהומות נגד הפעילות הישראלית בשער המוגרבים בשנת 2007.

בפתח דבריו שלח השיח' ברכות למשפחות השהידים מטורקיה וברכות לנשיא גול ולנשיא ארדואן. השיח' מספר על כך שבזמן שהתחילה ההתקפה הנפשעת כולנו היינו מתפללים את תפילת אלפג'ר (תפילת השחר) ברחבת הספינה. כבר בתחילת התפילה התחלנו לשמוע את הקולות מלמעלה של כבלים היורדים וצעקות של אנשים. ההתקפה החלה ללא שום אזהרה מוקדמת. אז הבנו שההתקפה הישראלית החלה, ישר שמענו ירי ותוך דקות השתלטו על פיקוד הספינה. מייד אחר כך, שמענו שיש שהידים ופצועים. התוקפים הישראלים ביצועו חיפוש בכל אגפי הספינה, ואמרו לנו לעמוד עם ידיים מאחור.

לטענתו ישראל ניסתה לחסל אותו במשט והוא מביא הוכחות לכך מהחדשות אותן השמיעו נציגי הממשלה הישראלית בחדשות בעברית. לטענתו "כוחות הים הישראלי כשירדו כדי לבצע את הפשע שלהם בספינה כשהם רעולי פנים, ראו אחד מהאחים הטורקיים ששמו איברהים שדומה לי, וירו עליו בראשו. כך הגיעה הידיעה למשרד ראש הממשלה ולתקשורת שהשיח' ראאד סלאח מת". הוא ממשיך ואומר כי חבר הכנסת טאלב א(ל)סנאע התקשר למשרד ראש הממשלה ואמרו לו ששיח' ראאד סלאח הלך ולאדם נוסף ממפקדת הצבא הישראלי אמרו שהשיח' אבוד (מילים אלו הוא אומר בעברית ואז מסביר את משמעותן בערבית). הוא ממשיך ומפרט את כל פשעי ישראל כפי שברצונם לתבוע היות והם היו במים בינלאומיים תחת הדגל הטורקי.

השיח' מדגיש בראיון בתגובה לשאלה נוספת של המראיין את הדברים הבאים: שום דבר לא יפגע באחדות הפלשתינית של כל חלקי העם הפלשתיני. הכוח הצלבני הזר לא יפגע באחדות הפלשתינית, הכוח הקולוניאליסטי האמריקני לא יפגע באחדות הפלשתינית. ואף אחד לא יצליח למנוע מאיתנו את שחרורה המלא של פלשתין וגיבושה של עמדה פלשתינית אחידה בשאלת פלשתין.

בנאום נוסף שלו ב-21/6/10 אומר השיח' בין יתר דבריו, "כי משט החירות הוא רק ההתחלה לחירותה של פלשתין, חירותה של רצועת עזה, חירותה של ירושלים הכבושה, חירותה של הגדה המערבית, חירותם של הפליטים הפלשתינים השבים לבתיהם ואדמותיהם ולמקומות הקדושים שלהם בגליל, בנגב, בעכו, בחיפה,ביפו, בלוד וברמלה. זהו קול השהדה. לאמור חירות אמיתית תושג רק לאחר החזרת זכויותיו המלאות של העם הפלשתיני. רק תיקון אסון הנכבה - שואת פלשתין, יוביל לחירות האמיתית של עם פלשתין.

בשנים האחרונות הולכת ותופסת את מקומה תופעה פוליטית חדשה בקרב ערביי ישראל - מחקרי הנכבה. נכבת פלשתין נתפסת כ"חטא הקדמון" של היווצרותה של ישראל. מכון מדא אלכרמל - המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי, שבראשו עומד פרופסור נדים רוחאנה השיק פרויקט של חקר הנכבה שמטרתו לבנות היסטוריוגרפיה פלשתינית חליפית להיסטוריוגרפיה הציונית בדבר מהלך מלחמת 1948 והסיבות לקריסת החברה הפלשתינית. מהלך זה מלווה בארכיון שבו נאספים עדויות שונות על המיעוט הערבי בפלשתין. גם התנועה האיסלאמית מתבססת על נתוני מרכז לחקר הפליטים והגלות הפלשתינים ("בית התפוצות" הפלשתיני). הציונים לפי נרטיב זה מוצגים כגזלנים, רוצחים וככאלה שגירשו וגם ירשו. התנועה הציונית היא תנועה קולוניאלית מתנחלת שנישלה את הפלשתינים מזכויותיהם, כך מגדיר אותה לדוגמה, ד"ר אמל ג'מאל. ראאד סלאח בסך הכול הולך צעד אחד נוסף קדימה ומשווה את הנכבה בשיטות באמצעים וגם בתוצאה לשואה הנאצית באירופה.