פרשת גלנט החמורה משקפת את התרבות הפוליטית החולה בארץ, שבה המדיניות והערכים הופכים להיות שוליים, והפוליטיקה הופכת להיות רק אמצעי להשגת תפקידים, ולמינוי של מקורבים. מקורה של התרבות הזאת הוא לא בדרגים הגבוהים, וניתן לזהות את השורשים שלה בפעילות הדרגים הנמוכים של הפעילים במפלגות, שמגיעים למפלגה לא כדי לקדם אידיאולוגיה או דרך שבה הם מאמינים, אלא כדי לקדם את עצמם, ולהשיג תפקידים ציבוריים. שיטת הפריימריז במפלגות היא הגורם לכך, כי היא העניקה כוח רב לפעילים ולבעלי אינטרס במפלגות, ואותם הפעילים שלא באמת ממש מאמינים באידיאולוגיה המפלגתית, נשארים פעילים רק כדי לקדם את עצמם, ולכן הם מפעילים לחץ על המנהיגות להתערב במינויים ולסדר להם ג'ובים. לחץ זה מוביל למצב שבו נבחרי הציבור, שרוצים להתקדם בסולם הפוליטי, עסוקים רק בפוליטיקת המינויים של המפלגות, בעוד הם מזניחים לחלוטין את טובת המדינה ואת האידיאולוגיה שאמורה להנחות אותם.
הפעילות הזאת של פעילי המפלגה אינה נחבאת מהעין, וכל מי שביקר לאחרונה במפגש של מפלגות, יודע שהדיון העיקרי בין הפעילים לנבחרי המפלגה נסוב סביב האינטרסים האישיים של הפעילים, ולא סביב האידיאולוגיה או הדרך שאמורות להנחות את המנהיגים. שיחות על ג'וב כזה או אחר, או על מינוי מסוים, הן לא דבר חריג במפגשים אלה, וכל הזמן נשמעים ברקע הטלפונים של עוזרי השרים ושל השרים, שממלמלים מילה על תפקיד כזה או אחר, או על מינוי של מקורב. תרבות הג'ובים היא כל-כך מושרשת שהדברים נעשים באופן חופשי, מבלי שמישהו מנסה להסתיר אותם או לומר שהם לא קיימים. לעיתים נשמעים אף ויכוחים קולניים בין הפעילים לבין הנבחרים על תפקיד או מינוי מסוים, כאשר פעילים דורשים את המינוי מהנבחר, ואותו נבחר מסרב להעניק להם אותו, מסיבות כאלו או אחרות. ברוב המקרים, ידו של הפעיל היא על העליונה והנבחר נאלץ להיכנע לדרישותיו, מאחר שפעילים אלה לרוב מאוגדים בקבוצה גדולה של בוחרים, שיכולים לחסל את הקריירה הפוליטית של אותו נבחר, במידה שיכריזו על הוצאתו מרשימת הנבחרים או יתחילו במסע השמצה נגדו במפלגה.
המינויים כשלעצמם הם בעייתיים, אבל תוצאת הלוואי שלהם היא אפילו יותר חמורה, כי הם יוצרים מערכת שלמה, שבה המטרה המרכזית הופכת להיות הקידום האישי, במקום טובת המדינה. הנבחרים, שאמורים לייצג את העם כולו ולפעול לטובת המדינה, פועלים כדי לספק את המאוויים האישיים של הפעילים במפלגה שלהם, ואין עליהם שום לחץ או תמריץ מפעילי המפלגה, לפעול כדי לקדם אג'נדה או אידיאולוגיה רחבה יותר. התוצאה היא שנבחרי הציבור עסוקים כל הזמן ב"סידור" של מינוי כזה או אחר לפעילים מרכזיים, כשהם מתעלמים לחלוטין משיקולים מקצועיים ואידיאולוגיים, הן במינויים שהם מבצעים והן בפעילות שלהם. כוחו של הפוליטיקאי הולך וגובר, בפוליטיקה הישראלית, כל עוד הוא יכול לספק את הסחורה, ולארגן לפעילי המפלגה ולמשפחותיהם יותר תפקידים ציבוריים. לעומת זאת, פוליטיקאים שבוחרים לאמץ דרך אידיאולוגית כזאת או אחרת, ומתחמקים מהעסקנות המפלגתית, יוצרים לעצמם אויבים במפלגה וצפויים להיענש בבחירות המפלגתיות.
התרבות הפוליטית בישראל זכתה לביקורת בעבר, אבל פרשת גלנט היא בהחלט צומת דרכים עבור השלטון בישראל, שבצורה בוטה הפקיר את ביטחון הציבור, לטובת אינטרסים אישיים צרים. מבלי בכלל להיכנס לפרטים של פרשת גלנט ומבלי למצוא אשמים, צריך לומר שפרשות מסוג זה, מזכירות לנו כמה חמורה הבעיה התרבותית בפוליטיקה הישראלית, כאשר ניתן לראות שהמוח היהודי, שאמור להגן על האינטרסים של המדינה, עסוק כיום רק במאבק על ג'ובים, בעוד מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל הולך ומתדרדר. המאבק בין הרמטכ"ל אשכנזי לבין
אהוד ברק, על מינוי הרמטכ"ל, בתקופה קשה זו למדינת ישראל, הוא מאבק פוליטי מבייש, שלא עומד מאחוריו שום דבר מהותי מלבד האינטרס האישי של שני האישים, שאמורים היו בתקופה זו להפגין מנהיגות, ולשתף פעולה למען עתידה של מדינת ישראל. החשיפה של מסמך גלנט, בין אם הוא אותנטי או לא, ממחישה כי לא מדובר במקרה נקודתי, אלא בתופעה מבנית תרבותית רחבה וחמורה הרבה יותר, שבה מאבקים פוליטיים אינטרסנטיים ולא טובת הציבור - הם שמנחים את המדיניות.
פרשת גלנט היא אור אדום שמורה לנו שצריך לעשות סוף לתרבות הג'ובים של הפוליטיקאים, ולקדם את הקמתן של מסגרות פוליטיות אידיאולוגיות שפועלות לטובת הציבור הרחב, ולא לטובת אינטרסים צרים של מקורבים ופעילים פוליטיים. הפריימריז בישראל אומנם נתנו תחושה של דמוקרטיה מפלגתית לחברי המפלגה, אבל פגעו קשה באיכות המנהיגים הישראלים, שהפכו לפקידי כוח-אדם.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
