מאמן קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב נהנה מדימוי של מקצוען, אלא שלפעמים מסתבר שהמציאות שונה. כך היה אחרי שכוכבו, איתי שכטר, נפצע במשחק הליגה מול הפועל חיפה, ערב המשחק המכריע מול זלצבורג במוקדמות ליגת האלופות. גוטמן מצא מיד את האשם: ההתאחדות לכדורגל, שסירבה לדחות את המשחק.

קבוצות צמרת אירופיות משחקות דרך שגרה לפחות שני משחקים בשבוע – בליגה המקומית ובמפעלים היבשתיים. יש גם שבועות עם שלושה משחקים. היריבות שלהן הרבה יותר קשוחות וקשות מאשר הפועל חיפה. ובכל זאת, אף אחת מהן לא חושבת לרגע לבקש הקלות ודחיות.

זה גם מזכיר לי את התירוץ הקבוע של הקבוצות שלנו: עומס משחקים. בגלל העומס יש פציעות, בגלל העומס יש כשלונות. קשקוש. זה בגלל שאתם פשוט לא מספיק מקצוענים, ודאי לא בשביל להתמודד באירופה.

הבית הלבן נאלץ להבהיר בשבוע שעבר, שהנשיא ברק חוסיין אובמה הוא נוצרי המתפלל מדי יום. ההודעה הכל כך יוצאת דופן הזו – ונא לזכור שמדובר בארה"ב, שחרתה על דגלה את הפרדת הדת מהמדינה – באה לאחר שסקר הראה, כי 18% מהאמריקנים סבורים שנשיאם מוסלמי.

כאשר זכה אובמה בפרס נובל לשלום, כתבתי כאן שזוהי עוד הוכחה לכך שבעידן המודרני – העטיפה והשיווק הם הכל. בתוך אריזה יפה, אפשר למכור גם אוויר. זה בדיוק הסיפור של אובמה: אדם מרשים וכריזמטי, נואם מעולה, אך כמעט שום דבר חוץ מזה.

כעת מסתבר, שגם במעטפת השיווקית של אובמה יש חורים לא-קטנים. זה מתחיל להיראות כמו הפארסה השיווקית הגדולה ביותר מאז ה-New Coke של קוקה-קולה, עם הבדל אחד: לא מדובר בבועות של משקה קל, אלא בבועה שהתפקעותה תאיים על העולם כולו.

צוות של שלושה כתבים הופקד היום (ו', 27.8) בידיעות אחרונות על פיצוח דמותו של בועז הרפז, החשוד בזיוף "מסמך גלנט".

אחד מהם הוא גידי מרון. בחירה נבונה מאוד, בהתחשב בכך שהוא שפירסם בקול תרועה רמה וכשל בסיפור הבלוף של "השרוף", הלא הוא חיים צינוביץ.

הסיבה היחידה למעצרם של חיילי הנח"ל החרדי שכיוונו רובים כלפי פלשתינים כפותים, היא דעת הקהל העולמית. כך הודתה בעצמה הפרקליטות הצבאית.

כלומר: הדימוי השטני שיוצר לנו העולם הצבוע והאנטישמי, מתחיל להשפיע על תפיסת המציאות שלנו.

ועוד משהו: טמטום עדיין איננו עבירה פלילית ואפילו לא עבירה משמעתית. חוסר טעם עדיין איננו עילה למעצר. ילדותיות עדיין איננה עילה לכתב אישום. אבל מאחר שהתרגלנו להסתכל על כל התנהגות במשקפיים של כן/לא פלילי, כך נעשה גם לאותם חיילים טיפשים. הגיע הזמן לחזור ולהבחין בין מה שפסול מבחינה ציבורית-התנהגותית לבין מה שמהווה עבירה פלילית.

"גלנט, כמו אשכנזי, יהיה רמטכ"ל שאפילו אלופי המטה הכללי יהססו לחלוק על דעתו, שלא לדבר על להמרות את פיו". כך כתב רון בן-ישי עם פרסום ההודעה על בחירת הרמטכ"ל הבא.

אני מקווה מאוד שהמציאות שונה מהדימוי. אני מקווה מאוד שאלופי צה"ל לא יהססו לחלוק על הרמטכ"ל, להציג דעה שונה, להעלות רעיונות אחרים. להמרות את פיו – ודאי שלא. הצבא הוא גוף היררכי, ובסופו של יום יש תמיד אדם אחד שנותן את הפקודות. אבל לחלוק? רצוי וחיוני.

אחד הכשלים הבולטים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה היה, שבפני הממשלה תמיד הובאה רק הצעה אחת, רק תוכנית פעולה בודדת – של צה"ל, כפי שייצג אותו הרמטכ"ל. כך יכלו השרים לבחור בין הכל (מה שצה"ל מציע) לבין לא כלום (לא לעשות דבר).

המצב יהיה עוד יותר גרוע, אם גם בתוך המטה הכללי תהיה רק דעה אחת שהכל יהיו חייבים להתיישר על פיה. אנחנו צריכים אלופים חושבים, אלופים שיגלו תעוזה לא רק מול חמאס ואירן אלא גם מול מפקדיהם ועמיתיהם.

הדימוי: ישראל מגרשת ילדים של עובדים זרים. המציאות: ישראל מגרשת, כחוק וכמקובל בעולם, משפחות של שוהים בלתי חוקיים. זה שהדבר לא נעשה במשך שנים, אינו סיבה להימנע מלעשות אותו כעת – גם אם במאוחר ובצורה חלקית בלבד.

אהוד ברק, היודע היטב מה רוצה התקשורת, שוב העלה השבוע את הנושא לסדר היום. מוטב היה שברק יתקן את התוצאות הקשות של התנהלותו מול המטה הכללי בכלל ובנושא מינוי הרמטכ"ל בפרט. אם יש לו זמן עודף אחרי הטיפול בענייניה הביטחוניים של המדינה, שישקם את המפלגה שדרדר לשפל חסר תקדים. אם נותר לו עוד זמן, שיבדוק מהם הכללים החלים על פעילות עסקית של נבחרי ציבור ובני משפחותיהם. ואם אחרי כל אלו עדיין יש לו פנאי, שינגן בפסנתר. כך יגרום לכולנו פחות נזקים.

"נעים בנוח [כך במקור] גם בקיץ". זוהי כותרת הקישורית באתר רכבת ישראל, המפנה ל"טיפים לנסיעה נעימה ברכבת". הבעיה היא, שלפחות בחודשי הקיץ – ממש קשה לשים את המילים הללו באותו משפט.

בשבוע שעבר פורסם ב-ynet מאמר של נוסעת, שתיארה את זוועות (אין לי מילה אחרת) הנסיעה ברכבת באחד הימים החמים ביותר של השנה, בקרון צפוף ביותר וללא מזגן. השבוע חזר בני מחיפה, בקרון ישן וצפוף לא פחות; למרבה המזל, לפחות מזגן היה. בפעם הקודמת בה עשה את אותה דרך, בשעת ערב מאוחרת, נתקעה הרכבת ללא הסבר למשך שעה וחצי.

הרכבת מוכרת לנו דימוי של נסיעה מהירה ונוחה, בלי פקקים ובלי עצבים. אלא שבפועל המציאות שונה מאוד. הרכבת מאחרת לעיתים קרובות (שני הבנים האחרים שלי נסעו השבוע לנתב"ג; בדרך הלוך איחרה הרכבת בעשר דקות, שהם 50% מזמן הנסיעה) והיא עצמה מודה בכך: שיעור הדיוק הכולל שלה עומד על 85% בלבד, ויורד ל-75% בשעות השיא. שלא לדבר על כך שכמעט תמיד הרכבות מלאות, כאשר בניגוד לאוטובוס – אין אפשרות לראות זאת מראש וגם אין נהג שיאמר "עד כאן".

הבעיה של הרכבת היא הצלחת-יתר. הפקקים בכבישים ומסעות הפרסום הביאו לכך שמיליונים מעדיפים את הרכבת, בעוד שילוב של שלומיאליות וניהול כושל הביאו לכך שהיא אינה מסוגלת לעמוד בביקוש. אבל למה שיהיה לה איכפת? הפראיירים ממשיכים להידחק בקרונות.