לוויכוח סרק דרושים אתנוקרטיה, קולוניאליזם ואפרטהייד.
גם אתם נקלעתם לוויכוחים דקדקניים, נוקדניים וטרחניים על אופייה של ישראל כמדינה יהודית?
בישראל מתקיים היום ויכוח ער, האם האופי היהודי-דמוקרטי של מדינתנו נבדל מאופיין של מדינות דמוקרטיות אחרות, והופך אותה למדינה מדירה ומפלה מעצם הגדרתה. הבעיה מתחילה כשמנסחים את ההבדל כהבדל קטגורי, להבדיל ממידרג רציף. דהיינו, הוויכוח הוא האם בהתייחסותה למיעוטים שבתוכה שייכת ישראל לקטגוריה של המדינות הדמוקרטיות ה"נורמטיביות", או שמא ישראל שייכת
לקטגוריה נבדלת ומיוחדת של אתנוקרטיה, דהיינו - מדינה דמוקרטית חלקית, המדירה את מיעוטיה מעצם הגדרתה האתנו-דתית (כמדינה יהודית).
העובדות מלמדות שהגיוני יותר לראות את ההבדל בין ישראל למדינות דמוקרטיות אחרות כרצף (מנעד) של הכלה - לעומת הדרה - ולא כקטגוריה נבדלת. כמעט כל סממן מדיר שישראל מקיימת, ניתן למצוא גם בקרב מדינות דמוקרטיות "לגיטימיות": חוק שבות גרמני, סממנים אנגליקנים-נוצריים בדגל ובמוסד המלוכה הבריטיים, הדרה של חיג'אבים בצרפת וכולי. מאידך-גיסא, אין אף מדינה דמוקרטית שמתלכדים בה מנגנוני הדרה רבים כל-כך ובתצורה קיצונית כזו.
השיא, אולי, הוא בהתייחסות של גורמים ממשלתיים רשמיים להתיישבות הבדואית בנגב - כ"השתלטות" על אדמות הלאום. התיישבות זו היא בלתי חוקית פורמאלית (ומתקיימת "לאור" אפליה ומצוקת תכנון, ולצד הפרות רבות של חוקי תכנון בקרב כלל אזרחי ישראל), אך היא איננה מוצגת כעבירה של אזרחים, אלא כהשתלטות של זרים. המשגה זו לא מותירה מקום לדמיון - מי בפנים ומי בחוץ. היא איננה בגדר אפליה נקודתית, אלא מדיניות ממוסדת המבוססת על עצם תפישת הלאומיות וגבולותיה - תפישה המעוגנת בפרקטיקות בפועל, ומוכחשת חלקית בחוקי היסוד.
לכן, גם אם יש אפשרויות תיאורטיות לפרשנויות מכילות של המונח "יהודי" (כהגדרה תרבותית/לאומית), הרי שכרגע זה לא עוזר לבדואים המדברים עברית, משרתים בחלקם בצה"ל, ומביעים, ככלל, נאמנות למדינה. הם מודרים רשמית מהלאום ומהזכויות, ומתייחסים אליהם כאל "המשתלטים" על הנגב. נכון שיש עמימות בשאלת מיהו יהודי, אבל עמימות זו אין פירושה הכלה. הבדואים לא יכולים להיעזר בעמימות הזו, ולטעון כי תרבותם, שפתם השנייה, והשתלבותם המסוימת בחברה הישראלית - מקנות להם מה שמכונה "גיור סוציולוגי", ולו חלקי. אבל ההדרה הזו איננה מהותנית, היא לא מושרשת במונח "יהודי", כמו שהיא מושרשת בתפישות ובפרקטיקות נרחבות בחברה ובממשל הישראלי. ותפישה זו לא שונה מהותית מתפישות רווחות באירופה - רק ששם לימין הקיצוני, המוקצה, שמור הכבוד המפוקפק לטעון כי חברי קבוצה מסוימת אינם אוסטרים/בריטים/צרפתים אמיתיים.
אז אין טעם לטעון שישראל שייכת לקטגוריה נפרדת לחלוטין, וכך לנהל קרב סמנטי מיותר על גבולות של מושגים כמו "הכלה", "דמוקרטיה", "לאומיות" או "זהות לאומית". אין למושגים הללו גבולות ברורים, ומן הסתם הם מתבססים יותר על מה שוויטגנשטיין כינה "דמיון משפחתי", ועל הנורמות הנהוגות בקהילת הדוברים המשתמשת במונחים אלו, או בנורמות הבינלאומיות. מצד שני קל יותר להראות את, וקשה יותר להתווכח עם, העובדה שישראל היא חזק בצד המדיר של הסקאלה (ביחס לדמוקרטיות אחרות).
אז אפשר לוותר על מושגים שרק מעוררים ויכוחי סרק על סמנטיקה. חלאס עם ה"אתנוקרטיה", "קולוניאליזם", "אפרטהייד" ודומיהם. אלו אנלוגיות כפויות, המובילות לדקדוקי-דקדוקים, למציאת מיני הבדלים - מהותיים או זניחים - ולמלל אינסופי. במקום זאת עדיף לדבר באופן "חסכוני" יותר (הסברתית), מתוך המושגים הדמוקרטיים, אבל על דרך ההקטנה. לומר: ביחס למדינות הדמוקרטיות, ישראל נמצאת בתחתית הסקאלה מבחינת הכלה של מיעוטים (וזה, כמובן, כי אנחנו נמצאים "במצב מלחמה" עם הבדואים - הנהרגים בצה"ל בשבילנו).
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
