אני לא אחמד טיבי!!!

בימים האחרונים אני מקבל טלפון משונה. אשתי, המקדימה אותי בכל דבר וגם בהרמת שפופרת הטלפון עם הישמע צלצול, מרימה את השפופרת. "זו טעות", אני שומע אותה אומרת. "את מי חיפשו?" אני שואל. "את אחמד טיבי", היא עונה. זו לא טעות, אני אומר לה, זו הקנטה. זו התגרות. יותר מזה – זו קללה. בהקשר שלי – על-פי המטלפן - זה ניבול פה. זו שטנה. זו שנאה.

אני לא אחמד טיבי. זאת יודע גם מי שכביכול מחפש אותו בביתי. מדוע אפוא הוא חומד כך לצון? מדוע הוא שואל אם אני ("אחמד טיבי") בבית. אולי בשל ההשקפה שלי ("שמאלני מסריח"), אולי משום הדעות שלי ("אוהב ערבים"). אולי בשל יישור הקו שלי עם עמדות, שעליהן נאבק ואותן מבטא גם חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי. אין לי מושג. יש לי השערות. יש לי ניחוש מושכל והימור פרוע. בשורה התחתונה – אני לא יודע.

סליחה, טעות. תיקון. אני מבקש לא לדעת כי אני כן יודע ומה שאני יודע הוא רע ומר. המטלפן האלמוני, האנונימי, שנותר חסוי ולא מזוהה, רוצה לבוז לי. לירוק עליי. להכפיש אותי. הוא רוצה ללעוג לי, להטריד אותי, לנאץ אותי. הוא אינו מכיר אותי, אבל השקפתו שונה מהשקפתי. לדעתו, השקפתי אינה לגיטימית. היא מצדיקה נידוי וחרמות, הקצאה מחמת מיאוס, תיעוב, שלילה. די בה כדי לשנוא אותי.

אני שוקל להנחות את אשתי לא להגיד לשואל שהוא טועה אלא להגיד לו "רק רגע, אני כבר קוראת לו". אני חושש מחריפות הרעל, מעוצמת הארס. מרמת התיעוב, מקרינת השנאה. אם אפגוש אותו ברחוב, לא אכיר אותו. הוא לא יכיר אותי. זרים גמורים נעבור זה על פניו של זה, כל אחד לדרכו, איש לענייניו.

אבל כך, בהיחבא, בהסתר, נוח ונעים יותר לשנוא. שומעים, אבל לא רואים. גם האנונימיות היא מקלטו של המתעב. מפלטו של השונא.

קשה לי להניח, כי אילו הייתי ניגש לטלפון ואומר "בוקר טוב, את מי רוצים?" הייתי נענה, כהד לברכתי, בברכתו. מן הסתם היה המאחל מאחל לי בוקר רע, לבל יהא יומי עליי מבורך.

אני לא אחמד טיבי. ממש לא. ואולי אני סתם חושד בכשרים. אולי באמת מישהו טעה – אחת למיליון או לשבעה מיליון גם טעות זו אפשרית. היתכנותה אפסית, אמנם, אבל גם אפסותה אפשרית; אולי באמת ובתמים, בכוונת מכוון, מישהו – מי? – רצה לטלפן אליי ("אחמד טיבי" – במירכאות? בלעדיהן?) ולהודות לי על מסירות נפש יוצאת מן הכלל לרעיון, לדרך, לאמונה.

השתגעתי? הלוואי. מה שמעציב ומאמלל ומדכדך אותי זו ההכרה כי אני שפוי. בהחלט. מאוד. כי לא מהרהורי לבי אני בודה את התסריט הלא-הזוי והלא-מופרך הזה, אלא מתיאור המציאות. מצלצול ראשון בבוקר.

נ.ב. אחמד טיבי, הידעת שמישהו מחפש אותך בימים האחרונים בשעה שבע בבוקר?