כן, יש בהחלט מקום לדאגה. לכאורה צודק
אביגדור ליברמן בהערכתו שאין סיכוי להגיע להסכמה על כל הקופה עם אבו-מאזן וחבורתו, לא בשנה הזו ולא בדור הזה. הפלשתינים לא יסכימו למדינה מפורזת ולא יוותרו על המרחב האווירי, ולא יתפשרו בירושלים ולא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. ואם כן לכאורה שום דבר לא יקרה. ההערכה של ליברמן נכונה, אלא שבמעבר הלוגי מההערכה אל המסקנה ליברמן טועה. לא נעים להזכיר אבל ליברמן היה זה שחזר והסביר לפני שש שנים בקול בוטח שההינתקות לא תצא אל הפועל. "אני בודק את זה כל יומיים מחדש", הוא אמר, "בממשלה יש רוב מוצק נגד התוכנית. שרון לא יעביר את זה". הוא באמת בדק ובאמת היה רוב נגד. העובדות היו נכונות ורק המסקנה לא הייתה נכונה. כי תוכנית העקירה של שרון צברה כוח של הוריקן או של צונאמי, והפכה להיות יותר חזקה מהעובדות. בסופו של דבר היא עקרה את הרוב בממשלה והעיפה אותו באוויר כמו שהוריקן מעיף צריף עץ. ואגב, הראשון שהועף היה ליברמן עצמו. שרון פיטר אותו מהממשלה בלי למצמץ.
נכון, אי-אפשר להשוות. מעמדו של ליברמן אז לא דמה למעמדו היום, ונתניהו הוא לא בולדוזר עיוור כמו שרון, והעיקר - רעיון שתי המדינות עדיין לא הפך להיות חזונו ומשאת נפשו של נתניהו והוא בהחלט עדיין לא היעד המרכזי שאליו נתניהו חותר בכל כוחו ובשני יצריו, כמו שרון בשעתו. עדיין לא, וזו נקודת המפתח. כי פוטנציאל הצונאמי קיים כאן לא פחות ואף יותר מאשר בימי שרון. האליטה הישראלית הקובעת ורבת העוצמה - כוחות האתרוג בתקשורת, בתיאטרון, באקדמיה, בבתי המשפט, בצמרת הצבא - משתוקקת לזה בכל לבה ובכל נפשה. לכל הסכנות הכרוכות ברעיון שתי המדינות היא מתייחסת כמו מהמר כפייתי או כמו מחזר מאוהב, בגישת 'בואו נעשה את זה ואחר כך נתמודד עם הבעיות והתוצאות', כל הסייגים והתנאים שנתניהו מציב הם בעיניה מכשולים מעצבנים שיש לסלק מן הדרך. המדינה הפלשתינית היא הסעיף האחד והיחיד באג'נדה שלה. ועל-אף שהחבורה הזו נכשלת שוב ושוב במבחן הקלפי, אי-אפשר לזלזל בעוצמה ובהשפעה שלה. מה גם שאל הרוח העזה הזו חוברים זרמי אוויר רבי עוצמה מבחוץ ובראשם נשיא ארצות הברית ולחציו ונשיא אירן ואיומיו. אבל כמו בימי שרון, את פוטנציאל הסערה שבידיהם הם לא יוכלו להפוך להוריקן בלי נתניהו. אם נתניהו יהפוך את עורו ויעשה את המדינה הפלשתינית לרעיון הדגל שלו, למבחן המנהיגות שלו, לתשוקת היצר שלו, רק אז יצטרפו כל הכוחות יחד, מאברמוביץ ועד קלינטון, למערבולת שתפרוץ את כל הסכרים בליכוד ובימין.
|
|
|
אני לא מקנא בראש הממשלה ולא בטוח איך הייתי עומד בזה במקומו. הלחצים המופעלים עליו הם אדירים, והדאגות שעל כתפיו עצומות. בימי הרחמים והתשובה האלה צריך לדון כל אדם לכף זכות, וצריך גם להתפלל. יהי רצון שנחזור לנוסחה שיש בה גם הן וגם לאו, שניזהר מהבוץ החלקלק של להיות רק חיובי, שראש ממשלתנו לא ייגרר לתוך המערבולת, לא יסתחרר בשכנוע עצמי, ולא יהפוך חלילה להיות המוביל והסוחף והכוח המניע של סערת עקירה ונסיגה. וחוץ מזה, בין כסה לעשור ובין תפילה לתפילה צריך גם לעשות כמה דברים כדי שהתפילה תתקבל בדרך הטבע ולא נסמוך על הנס.
|
|
|
ובינתיים נתניהו לא הפך את עורו ולא עבר מהימין לשמאל. הוא בסך הכול, כמו כל קודמיו בראש מחנה הימין (כולל יצחק שמיר), נכנס בזהירות למדרון חלקלק בתקווה שלא לגלוש לתהום. עכשיו כל העולם דוחף אותו לאט לאט ובעדינות במורד המדרון, והוא כבר החליק אל המדינה הפלשתינית בשלושה שלבים. בהתחלה הוא אמר 'לא', בנאום בר-אילן הוא אמר 'לא, אבל', השבוע הוא כבר אומר 'כן, אבל'. ומכאן הדאגה: המעבר הבא הוא מ'כן אבל' לכן בלי אבל, והוא קל יותר מבחינה נפשית ומסוכן יותר מבחינה הוריקנית משני קודמיו. כבר כתבתי כמה פעמים, וסליחה שאני חוזר על זה, שנתניהו בקדנציה הראשונה הבין באינטואיציה את מה שלימדונו חכמי המשנה בסוגיית תנאי בני גד ובני ראובן. כשהוא טבע את הסיסמה הקצרה 'ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו' הוא מילא אחרי שלושת החוקים ההופכים את ה'אבל' למוצק: הן קודם ללאו, תנאי קודם למעשה, ותנאי כפול. כל העולם הבין אז שהוא מתכוון לגמרי ברצינות ל'אבל' שהוא מציב. היום המנגינה שונה לגמרי, והיא אומרת למדינה הפלשתינית כן בגדול ואבל בקטן. יכול להיות שזה רק חלק מהמשחק הדיפלומטי של להיות יותר חיובי ופחות שלילי כדי שלא לצאת אשם בפיצוץ כשיבוא. אבל המנגינה הזו משפיעה בהכרח גם על הנפש של המנגן עצמו, וגם על הרוח של סביבתו. מי שמקשיב למה שאומרים השבוע בחוגי האתרוג, יכול לזהות את סימני הסערה ההיא שמתחילה להתעורר ולהתרגש כמו בימי שרון.
|
|
| תאריך: |
20/09/2010
|
|
|
עודכן: |
20/09/2010
|
|
|